יום שבת, 8 בפברואר 2014

זה לא אתם זה אני...:) פוסט סיום...

23 פוסטים במהלך 2013, פוסט אחד מסכן השנה... עובר עלי משהו...
אמרתי לעצמי כשהתחלתי לכתוב בבלוג הזה שכל עוד הכתיבה נשפכת ממני, ואני לא צריך להתאמץ כדי להוציא את המחשבות והחוויות והרגשות וכל מה שהיה צריך לצאת החוצה אז אמשיך... כרגע זה לא המצב.
כנראה שמצאתי לי במהלך הזמן עוד ערוצים לשפוך ולהיפתח בצורה שלא יכולתי מספר חודשים קודם. כך שיצא כמה וכמה פעמים שישבתי מול המחשב וחשבתי על מה אכתוב הפעם. והייתי צריך להתאמץ. וברגע שזיהיתי את המאמץ עצרתי ואמרתי לעצמי שאכתוב כשזה יצא בקלות. וזה לא קורה, כמו ששמתם לב (או שלא).
אז כנראה שאני צריך לסיים.

אני רוצה לשתף אתכם בכך שהבלוג הזה עלה על כל דמיון שהיה לי לפני. בעצם כתבתי אותו לאנשים שלא חוו אובדן, כדי לפתוח איזה שהוא חלון לעולם של אדם שנמצא בסיטואציה שלצערנו מתרחשת כל יום, לתת לאלו שלא חוו להיכנס מתחת לשכבות ההגנה והמסכות שאני עוטה כל יום כדי לשדר לעולם שהכל בסדר, שיהיה רגוע... כדי שאם יתקלו אי פעם במישהו או מישהי בסיטואציה כזו, יהיה להם עוד איזה שהוא מטען קטנטן.... זו הייתה הכוונה שלי.

בפועל... החל מהפוסט הראשון, קיבלתי תגובות בעיקר מאנשים שבמצב שלי, שקוראים ומזדהים ומזהים כל אחד את הנקודה הנושקת לסיפורו ולחייו. התגובות הבהירו לי מצד אחד שמה שעובר עלי אחרי שאהובתי נפטרה דומה מאוד למה שעובר על אחרים. שזה בסדר להרגיש מחוץ לעולם תוך כדי שרגלי על הקרקע, שזה בסדר גם להתבוסס באבל בצורה כזו או אחרת, שזה בסדר להיות מה שבא לי מתי שבא לי גם בגלל מה שקרה וגם בלי קשר... יצרתי קשרים כאלה ואחרים, וגם ניתקתי (זה המקום לבקש מחילה אם חלילה מישהו/י נפגע), שמעתי סיפורים וכל אחד מהם נוגע וכואב כואב כואב... בתור "בעל הבית" הרגשתי אחריות לענות לכל מי שפנה אלי, ומהר מאוד גם הזדהות.

בתחילה התגובות היו בעיקר מקוראות, אח"כ, כשהבעתי תמיהה על כך שרק נשים פונות, זכיתי גם לשמוע מגברים שחוו אובדן של בנות זוגם... גם זה היה מרגש וכואב... 

אז לאן אני הולך מפה? נדמה לי שהיה פוסט עם ה"לא נודע"... אז העכשיו והמחר הוא עדיין לא נודע, אבל חלקים שונים ממנו קצת יותר ברורים... אני במסע, יחד עם ילדי.המוחשיות של המוות יותר מהכל חידדה את הסתכלותי על החיים ועל מה שאני רוצה לעשות אתם ביתרת זמני הלא ידועה. המוחשיות של המוות דוחפת אותי היום לחיות, לא במובן הפיזי (רצוי גם במובן הזה כמובן) אלא במובן החוויתי, הרגשי. אני מסתכל היום מבעד לעיני ורואה את העולם אחרת ממה שראיתי אותו טרם מחלתה של אהובתי. 

נדמה לי שכתבתי את זה פעם, ואם לא אז אכתוב עכשיו (לפסיכולוגית שלי בטוח אמרתי את הדברים הללו)... אני מרגיש שאם הייתי חוזר לשגרת חיי הקודמים (עבודה, ילדים, שינה, ילדים, עבודה וחוזר חלילה) הייתי חוטא למוות שלה. במותה היא ציוותה לי לחיות חיים טובים יותר מאלו שחיינו לפני (ובאמת שהיה טוב). במותה צוותה לי לחיות חיים שבהם הדברים הכי טובים קורים לי ולילדי, לא מהשמים אלא מעשיה שלי ומכוונה שלי ומאמץ שלי והשתדלות. מכוונות לחיים בהם יש משמעות לכל רגע (טוב הגזמתי, כמעט כל רגע) ודברים פשוטים מוערכים. מתי שהוא גם תגיע נתינה לחלש. זה גם חלק מההגשמה...

אז זהו... שוב תודה, ומי שמעוניין להמשיך לשמור על קשר אז בשמחה. ניתן באמצעות המייל anialmani@gmail.com

הצלחה, בריאות ואושר לכולם!

האלמן הטרי