יום שישי, 22 בנובמבר 2013

כשאין קונטרה...

בחודשים הראשונים שלאחר שאהובתי חלתה הרגשתי מוצף במחשבות ורגשות שכנראה היו תמיד קיימים אבל חבויים עמוק בפנים. אותה הצפה הפכה לסופת טייפון לאחר שנפטרה. הוצפתי במחשבות, ברגשות, בתובנות, בתסכולים, בהיסוסים, בהחלטות, בשאלות, בתשובות, ברצינות, ברוח שטות, ברצון להתעמק, ברצון לא לחשוב על כלום, ברצון לקרבה, ברצון להתרחק, בפחדים ובחששות, וגם באומץ ובנחישות, וזה רק מה שעלה לי בראש...
השבוע הופתעתי מעוד אסימון שנפל לי, קצת מאוחר אבל טוב שנפל. זה שוב קשור לילדים (כואב לי שאני צפוי, אפילו אם אני צפוי לעצמי בלבד:). 

אחד מילדי התחצף בצורה שלא מקובלת עלי (בעצם אין אף התחצפות שמקובלת...). נבחתי עליו כמו שהרבה זמן לא עשיתי, תוך שקירות הבית נסדקים. כנראה שהוצאתי עוד כמה תסכולים בדרך כי הוא בחר לנבוח עלי בחזרה (אנחנו זה הדוגמה שלהם לא?) (כמה סוגריים בפסקה אחת). מאוד כעסתי עליו, אבל אז זה נחת עלי. נזכרתי שכשכעסתי עליהם בעוד אמם הייתה נוכחת, היה להם למי לברוח... היה להם איפה לקבל הבנה, או לפחות חיבוק מנחם... היום זה אני מולם והם מולי. אחד על אחד (או יותר), אין איפה להתחבא, הם צריכים לספוג מה שאני בוחר לתת להם... ואז התמלאתי בשאלות, ותהיות. האם אני אמור קצת "להתחשב" בזה? זה הרי לא כוחות. אמנם אני אחד, אבל אחד בוגר ונחוש... האם אני צריך לתת את החיבוק המנחם קצת יותר מהר ממה שהוא מגיע באופן טבעי לאחר שאני כועס? האם הם בכלל מרגישים בחוסר של הקונטרה אלי? האם ההחלטה שלי לא לעשות הנחות שאינן מתבקשות באופן ישיר מ"המצב" היא ולידית? אין לי תשובות. אולי עצם המודעות שלי לנקודה הזו תשפיע עלי בהתנהלות מולם בעתיד... ואולי זה לטובה? 

אני מוכן לחיות עם השאלות האלה, איך אמר איינשטיין, מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול... (האמת גם הפסיכולוגית שלי).

סופ"ש נעים 
האלמן הטרי למחצה... 
(לא השלמתי את הדיון עם עצמי האם אחשב עדיין טרי לאחר ציון יום השנה למותה)....