יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

מזכרת מצמררת צופנת פני עתיד?

שוב פשפשתי במגרות, ונתקלתי בספר ציטטות אהבה שקניתי לה ב-2004 יחד עם מתנה ליום הולדתה ה-35. רשום שם "אנא פתחי בדף המקופל" וקראי את שלושת הציטטות הראשונות ואת הציטטות בעמוד ליד.
אז הנה הן:
"ללא צחוקה, אני מרגיש קור וריקנות גם בחדר מלא אנשים מפטפטים"
נ' נאידו

"כולם חושבים שאני קשוח, מצליח, מאצ'ו. רק היא יודעת. אני חלש, אני כמו כלבלב אבוד בלעדיה." 
יו קוטרל

"אני יודע לארוז בדיוק כמוה. אבל היא לא שוכחת את מברשת השיניים שלי."
פיטר סימונס.

ובעמוד ליד: "אם את נלקחת ממני, ולו רק בחלום, אני יודע מיד שברגע העדרך, אהבתי אלייך מפגינה את יישותה, ענק שבו דחוסים יחדיו כל האנרגיה של נפשי, וכל האופי של לבי."
ק' מארקס (1818-1883 במכתב לאשתו ג'ני)

למה דווקא בעמוד הזה? למה בחרתי דווקא את הציטטות הללו? האם שוב מדובר באקראי או שאני שוטה שמנבא איך ארגיש בעוד כמה שנים? 

מוסיקה כשפכטל לנשמה

אינני מנגן על אף כלי נגינה ומעולם לא ניגנתי לצערי. אולם, אני מאוד אוהב מוסיקה ומאזין בחלק ניכר מהיום למוסיקה מסוגים שונים... ישראלי, רוק קלאסי לועזי, ג'אז קל, קלאסי קל... כן, אני ממש קליל.
מאז שאשתי חלתה, מצאתי את עצמי יותר ויותר מתחבר לטקסטים של השירים ולא רק למוסיקה. פתאום חשוב לי להבין מי הזמר ששר את השיר, למי הוא שר, וגם אני מאזין הרבה יותר למילים. זה יכול להיות השיר הכי בנאלי ומיינסטרימי שיש, ויכולה להיות בו רק שורה אחת שמדברת אלי וזה מספיק לי להכניס אותו לפלייליסט שלי. 

כך לדוגמא אמיר דדון... בעיני אמן מדהים... כמה שירים שלו מכילים שורה אחת שבשבילה שווה להקשיב לכל השיר, כגון: "כמה זמן יימשך עוד הזמן האחרון", או בשיר אחר..."אל תחכי לי עוד אהובה, לכי לדרכך, אולי בגלגול אחר נפגש"....

זמר נוסף שנוגע בי הוא עברי לידר הגדול... זמר שמגיל 5 קורא תווים, אפילו לפני שלמד לקרוא עברית... המוסיקה פשוטה ונכונה... וכשיש שיר כמו "זכיתי לאהוב" מה יש עוד לומר? דביק נכון?  
אז נעבור קצת לרוק לועזי, כדי להרחיק את המסטיק שנוצר פה....
לועזי אבל עדיין ישראלי: אסף אבידן. אמן בחסד, מהשרוטים שמוציאים מהשריטות שלהם אמנות טהורה. משחקי מילים באנגלית שנוגעים במוות ובייסורים בצורה אמיתית, שלא לדבר על הקול הייחודי שלו.... 
אז כמה ציטוטים שאני מאמץ בחום מתוך כל מיני שירים שלו: "My life is like a wound I scratch so I can bleed", 
או מתוך ביצוע אקוסטי של your anchor:
She said, baby you can see me -I said, baby I just sense
She said, baby you're my castle -
I said, no hun, I'm your fence

חוצמזה, קרן אן... End of May... קליפ מדהים עם אווירה קפואה שמשום מה מעוררת בי אסוציאציה של מוות... אני תוהה למה....

כתבתי על חלק, ובניתי רשימת השמעה כדי לתמצת את מה שאני שומע... 

לילה טוב....
האלמן הטרי

מוסיקת אלמנים :)

יום שני, 21 באוקטובר 2013

Ups and Downs

שמתי לב לעוד הבדל של "לפני" ו-"אחרי". אני מתכוון למהירות שבה אני עובר ממצב רוח נעים וכיף למצב רוח שפוף ושחור. זה לא קרה הרבה בעבר, וזה יותר ויותר קורה בעת האחרונה...

הנפש היא דבר בלתי מובן בעליל... גם אני איני מבין את נפשי. כמה שאנחנו קרובים, היא די עצמאית. קורה לי די הרבה, שאחרי שיחה ארוכה היא משתכנעת להתרומם ממקומות נמוכים... אבל קורה לי באותה מידה שמשום מקום היא מורידה אותי בחזרה לקרשים. עכשיו, זה נכון, הקרשים שלי באופן יחסי נמצאים במקום גבוה בטריבונה, אבל הם עדיין קרשים באופן יחסי...

לשמחתי לא התפרקתי באמת אף פעם. בעצם למה לשמחתי? אולי צריך להתפרק כדי שתהיה את היכולת להתחבר חזרה? ואולי בכלל התפרקתי ואני לא מודע לזה בכלל? מה זה בעצם להתפרק? להיות בדיכאון כל כך עמוק שלא מתפקדים? בכלל חוויתי דיכאון, או שאני סתם עצוב? יש הבדל? אני מגדיר (לעצמי וכעת לכם) שדיכאון הוא סוג של עצב שפוגע בתפקוד כלשהו, להבדיל מעצב, שיכול להיות קיים בלי להשפיע על ההתנהגות. הבעיה היא שאני לא יודע באמת כמה טוב אני מתפקד. אני מניח שסביר. הילדים והבית מטוקטקים (הייתי רוצה, זה עולה לי בדם!).... בעבודה בסדר.... אבל איך אני באמת יכול לדעת?

חסרה לי היד המשותפת שתטפח לי על השכם או לחילופין תוריד לי כאפה מצלצלת כדי שאתאפס... היום הכל תלוי בראיה שלי ובחוויית המציאות שלי...

שלכם,
האלמן הטרי



יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

סטיית תקן, או שיעור בסטטיסטיקה למתחילים....

טוב, אז זה ככה...
בחצי שנה שאני כותב את הבלוג הזה, קיבלתי תגובות מכ-25 אנשים שונים...

רוב התגובות היו מזדהות מאוד, נעימות מאוד ומעודדות. בעקבותיהן הגעתי למסקנה מפתיעה. אני לא פסיכי. הדברים שעוברים לי בראש ומוצאים עצמם מחוץ לו דרך המקלדת ואל האינטרנט נמצאים גם בראשם של אנשים אחרים במצבי...

אבל... האסימון שנפל לי היום,  איך מאותם 25 אנשים שונים אין אף תגובה אחת מגבר? עברתי על כל המיילים, גם על אלו החד פעמיים.... ואין אף תגובה מגבר. ושלא תבינו אותי לא נכון... זו לא תלונה... אבל זה מעורר מחשבה לא?
האם מה שאני כותב מדבר רק לנשים? האם גם לגברים אבל מטבענו אנחנו לא יוצרים קשרים כאלו על בסיס מצוקות או סיטואציות לא הגיוניות בעליל? האם עצם זה שאני כותב את הבלוג זה מוזר? או שאולי פחות גברים נמצאים במצבי מנשים, כפי שתחושת הבטן שלי אומרת לי.... אז הלכתי ובדקתי....

ואכן כך... במדינת ישראל, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.... יש בסה"כ כ-1500 אבות אלמנים, בגילאי 35-54, עם ילדים מתחת לגיל 17, לעומת 8,300 נשים... אז תחושת הבטן שלי נכונה, למרות שגם על פי היחס הזה (של אלמן 1 ל-6.5 אלמנות) הייתי צריך לקבל תגובה מכמה וכמה גברים...

בכל אופן, למרות סטיית התקן הזו... אני שמח לכתוב פה...ובאמת שזה לא מזיז לי הרכב המינים של קוראי... בטח עובר לכם בראש, שאם זה היה הפוך ורק הייתי מקבל תגובות מגברים, אז הייתי הרבה יותר מוטרד. אתם צודקים!

צ'או....
האלמן הטרי....


יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

חדשות מסעירות....

טוב. לא יודע איך לכתוב זאת ואם זה נכון לחשוף כזה דבר, אבל זה קרה... השבוע נפגשתי עם מישהי. לא שכנה, לא חברה ותיקה, לא המוכרת הנחמדה מהמכולת, מישהי אחרת... אבל עובדה, אני כותב... כנראה שאם לא הייתי כותב הייתי מפספס את מטרתו של הבלוג, לחשוף את מה שעובר עלי, בלי מסכות ובלי צנזורה....

עכשיו עולה השאלה, איך זה, אחרי כל מה שכתבתי... אחרי האהבה עליה אני מצהיר פה שוב ושוב לאשתי, מצאתי את עצמי בחברתה של אשה אחרת... התשובה מאוד פשוטה אבל מאוד מורכבת...נתחיל עם זה שזה לא סותר דבר. אני עדיין אוהב ומתגעגע אל אשתי וככל שהזמן חולף הגעגועים רק מתחזקים...

אני אמנם מוקף חברים, משפחה, אנשים שאכפת להם, אנשים שרוצים בטובתי וכו'. אבל לאף אחד מהם אני לא מספר את הרגשות הכמוסים שעולים כאשר אני נכנס לבד בלילה למיטה, כאשר אני מתגעגע למגע אנושי-נשי, וכן, גם מין וקרבה...
מן הסתם לא אספר לאימי ולאבי שחסר לי הסקס.... אז טוב שיש לי את הבלוג...

כשאתה מוקף באובדן, ובחיי היומיום שלפתע אינטנסיביים פי 4 (גיליתי שעד שחלתה נשאתי רק ברבע מהנטל).... אז לפעמים ההרגשה שאתה בעצמך הולך לאיבוד. אתה חי בשביל לקיים את השגרה? אתה חי בשביל לגדל את הילדים? איפה המקום שלך?

המפגש שלי איתה הוא חלק מרצון לתקוע יתד גם בצרכים שלי.  תחילת עיגון עצמי בבסיסו של הר מאוד גבוה לקראת טיפוס לפסגתו...
המפגש שלי איתה הוא חלק מהרצון לגלות מה נכון לי יותר ומה פחות....

אותה אשה מקסימה, אינטיליגנטית ומושכת (דה), שנמצאת במצב דומה, ביקשה להרוות את צמאונה בצמאוני... זה היה מפגש חד פעמי, מסעיר ומהנה בכל מובן. לא היא ולא אני מעוניינים בהמשך, כי לא היא ולא אני פנויים מנטלית לאיזה שהוא המשך. אני נשאר במקומי והיא נשארת במקומה...

אתם בשוק? גם אני....
האלמן הטרי....

נ.ב.
גיליתי שחלק ניכר מהתגובות נעלם... אז אם אתם רוצים להגיב עדיף במייל anialmani@gmail.com