יום רביעי, 3 ביולי 2013

זה אמור לקרות רק בסרטים, לא? או מה משותף לי ולפורסט גאמפ...

מכירים את הסצנה בסרטים שבה מישהו מקבל בשורה שהוא חולה במחלה ממארת? או שהוא עומד למות? או שנשארו לו כך וכך חודשים לחיות? אז אנחנו "זכינו" להשתתף בכל הסצנות האלו. הבעיה שזה היה במציאות ולא בסרט.

החל מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון הכל נראה כמשהו לא מציאותי, לא שייך אלינו בכלל, לא יכול להיות שהוא מתרחש. הרי שנינו בריאים, ספורט זה חלק משגרת חיינו, תזונה יחסית טובה, לא מעשנים... אז סרטן? ואם כבר זכינו בהגרלה האכזרית הזו, למה לא סרטן השד? סרטן שחלות? סרטן עור? משהו שעוד אפשר להתמודד בסיכויים גדולים, למה סרטן קטלני שבו מחצית האחוז שורדים מעל 5 שנים? (לא אכנס יותר מדי לפרטים, אבל סוג קטלני של סרטן ריאות) 
באופן תמוה האמנו שנינו שהיא תהיה אחת מאותו חצי אחוז.

ואז הגיע השלב שבו הרופאים "מרימים ידיים".... כן כן... ממש אומרים לנו אין לנו יותר דרך לעזור, למעט להקל על הכאבים... והרופא לוקח אותי הצידה ואומר לי שהוא צופה שהיא תשאר בחיים כחודש-חודשיים לכל היותר... ואני שומע את המילים ולא מבין איך זה יכול להיות קשור אלינו... לא יכול להיות שלא יהיה פה סוף טוב! 

אבל אהובתי הייתה חזקה ממני... אחרי ההלם הראשוני נכנסה למוד של פרידה... ביקשה נייר מכתבים וביקשה מצלמה. אני לא עמדתי למות, אבל היה לי קשה הרבה יותר ממנה לקבל את הגורל. ואז החלה בכתיבת מכתבים לאנשים החשובים בחייה... ועשתה זאת עד לשבוע שלפני מותה... וצילומים... השאירה לכל ילד סרטון שבו היא מדברת אליו ומיועד אליהם כל אחד בגיל בר/בת מצווה... הגדול יקבל שנה הבאה... האמצעיים יקבלו בעוד כמה שנים והקטנה יש לה זמן.... אז אני רואה אותה מצד אחד כותבת במרץ, מצד שני משתמשת בשארית כוחותיה. כשאומר לה אולי תנוחי, מסתכלת עלי ואומרת ואולי לא אספיק, אני רוצה להספיק כל עוד יש לי כח...רוצה לומר דברים ולא להעלם בלי...

וכל יום מצבה מתדרדר... וכל יום משהו אחר כבר לא בסדר... עד ששוב, הרופאים מציעים להביא את הילדים למפגש פרידה... בכל השבועות האלה אנחנו מתנהלים אחרת ממה שהתנהלנו בזמן המחלה... אני מפסיק לומר להם "אמא תחלים" ו"יהיה בסדר". הגיע הזמן לספר את הבשורה הקשה... מתחיל בגדול שמבין הכל, עובר לאמצעיים שגם הם גדולים מספיק להבין... וגם לקטנה ששואלת למה הגדולים בוכים מספר שהם בוכים כי אמא כבר לא תבריא... 

ואז נפגשים בבית החולים... וכמו בסרטים... אמא מחבקת ובוכה ומנשקת וכל המשפחה מסביב... ואתה בתוך הסצנה... ולא מאמין שזו המציאות... ולא מאמין שאתה נפרד מאהובתך שמצד אחד הספיקה המון ומצד שני לא הספיקה כלום....

זו המציאות... והחרא הזה קרה לנו... ואנחנו עושים כמצוותה וממשיכים לחיות... עם הכאב, עם הזיכרונות והאהבה אחד לשני ואליה....

לילה טוב...
האלמן הטרי


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה