יום חמישי, 18 ביולי 2013

מעגלים משפחתיים וחברתיים איתה ובלעדיה

משפחה... אי אפשר בלעדיה... אבל הרבה פעמים גם אי אפשר איתה...
כשאהובתי נפטרה (וגם כשהתגלתה מחלתה) כל המעגלים המשפחתיים התערערו. כל האיזונים והבלמים אינם כפי שהיו קודם. היא לא פה בשביל לספר להוריה מה נשמע עם הילדים... ואז אני צריך לעשות את השיחה הזו פעמיים.... היא לא פה בשביל לספר להוריה למה לא נבוא השבת לארוחה... שוב, אני צריך לעשות זאת (כאילו ההורים המשוגעים שלי לא מספיקים לי).
פתאום אחי הגדול, שתמיד היינו מחוברים הוא האדם (החי) הכי קרוב לי בעולם ולא היא... פתאום סבא וסבתא לא רק באים לבקר אלא גם באים לעזור במשימות הבית... (פאק, אני בן 43, מה פתאום מחטטים לי בכביסה ועושים לי ספונג'ה בבית?! אני מ ס ת ד ר!!!) אבל גם ההורים שלי וגם ההורים שלה לא מקבלים את זה שאני לא רוצה את עזרתם הפיזית במשק הבית שלי... אז מה לעשות? לריב? להיות אגרסיבי... אז למרות החדירה למרחב המשפחתי, אני מודה על האמת, זה לפעמים באמת עוזר.... אני מרשה להם If that's what's makes them happy...
בתכלס, אם חושבים על זה... ההתמודדות עם המשפחה שלה (בנוסף לשלי) היא עוד התמודדות שעלי להתרגל לנהל אותה בעצמי, לבדי, סולו, כמו הרבה דברים אחרים שפעם הייתה חלוקה כלשהי ביני לבינה... חלוקה שכל זוג שחי ביחד מכיר...  הניקיון בבית והכלים בכיור... להוציא את הכלבים לטיול.... להלביש את מי שזקוק להלבשה... להסיע לבית הספר...לשלם חשבונות, לקחת את הרכב המשפחתי לניקוי (כן, הסתדרנו עם אחד, אבל גדול), לזכור ימי הולדת של כל המשפחה גם שלי וגם שלה (ותודה לאל שיש פייסבוק שיזכיר לי) לקנות מתנות לחברים, לקנות מתנות לילדים של חברים (אלוהים ישמור כמה כסף על מתנות), נראה לי שהבנתם את הרעיון...
פתאום מעגל החברים שלי מתרחב... הרבה מהחברים והחברות שלה מתקשרים אלי... והיא הרי אהבה את חבריה והם אותה, ואני צריך להמשיך לתת להם ממנה, אבל הפעם דרכי ודרך הילדים ולא ישירות דרכה....

זהו,
לילה טוב מהאלמן הטרי