יום חמישי, 18 ביולי 2013

מעגלים משפחתיים וחברתיים איתה ובלעדיה

משפחה... אי אפשר בלעדיה... אבל הרבה פעמים גם אי אפשר איתה...
כשאהובתי נפטרה (וגם כשהתגלתה מחלתה) כל המעגלים המשפחתיים התערערו. כל האיזונים והבלמים אינם כפי שהיו קודם. היא לא פה בשביל לספר להוריה מה נשמע עם הילדים... ואז אני צריך לעשות את השיחה הזו פעמיים.... היא לא פה בשביל לספר להוריה למה לא נבוא השבת לארוחה... שוב, אני צריך לעשות זאת (כאילו ההורים המשוגעים שלי לא מספיקים לי).
פתאום אחי הגדול, שתמיד היינו מחוברים הוא האדם (החי) הכי קרוב לי בעולם ולא היא... פתאום סבא וסבתא לא רק באים לבקר אלא גם באים לעזור במשימות הבית... (פאק, אני בן 43, מה פתאום מחטטים לי בכביסה ועושים לי ספונג'ה בבית?! אני מ ס ת ד ר!!!) אבל גם ההורים שלי וגם ההורים שלה לא מקבלים את זה שאני לא רוצה את עזרתם הפיזית במשק הבית שלי... אז מה לעשות? לריב? להיות אגרסיבי... אז למרות החדירה למרחב המשפחתי, אני מודה על האמת, זה לפעמים באמת עוזר.... אני מרשה להם If that's what's makes them happy...
בתכלס, אם חושבים על זה... ההתמודדות עם המשפחה שלה (בנוסף לשלי) היא עוד התמודדות שעלי להתרגל לנהל אותה בעצמי, לבדי, סולו, כמו הרבה דברים אחרים שפעם הייתה חלוקה כלשהי ביני לבינה... חלוקה שכל זוג שחי ביחד מכיר...  הניקיון בבית והכלים בכיור... להוציא את הכלבים לטיול.... להלביש את מי שזקוק להלבשה... להסיע לבית הספר...לשלם חשבונות, לקחת את הרכב המשפחתי לניקוי (כן, הסתדרנו עם אחד, אבל גדול), לזכור ימי הולדת של כל המשפחה גם שלי וגם שלה (ותודה לאל שיש פייסבוק שיזכיר לי) לקנות מתנות לחברים, לקנות מתנות לילדים של חברים (אלוהים ישמור כמה כסף על מתנות), נראה לי שהבנתם את הרעיון...
פתאום מעגל החברים שלי מתרחב... הרבה מהחברים והחברות שלה מתקשרים אלי... והיא הרי אהבה את חבריה והם אותה, ואני צריך להמשיך לתת להם ממנה, אבל הפעם דרכי ודרך הילדים ולא ישירות דרכה....

זהו,
לילה טוב מהאלמן הטרי




יום שבת, 6 ביולי 2013

הזוגיות הבאה... WTF?

מוזר. איך ניתן לחשוב על זוגיות אחרת כשההוויה שלך מלאה במישהי שאתה אוהב? למה זה בכלל רלוונטי? הרי הרגע כתבתי שאני אוהב אותה לא? אבל היא לא פה... ואני עדיין חי (לפחות בפעם האחרונה שבדקתי). מה בכלל יש לאישה אחרת לחפש אצלי? הרי אני חבילה מסובכת מאוד. אלמן טרי+4 ילדים שעברו משבר קשה ועדיין מתמודדים (כמוני ואף יותר טוב ממני).

נכון, יש לי הרבה מה לתת, אבל אין לי פניוּת לתת את זה. הרי מה שמעסיק  אותי רוב הזמן זה הילדים... איך אני מסייע להם להמשיך את החיים בצורה כמה שיותר פשוטה, ללא זעזועים נוספים, וללא סיבוכים מיותרים. ואשה נוספת שנכנסת לחיים בעיני זה סיבוך.

מצד שני, בכנות, חסר לי. חסרה אינטימיות על כל רבדיה. היכולת להחשף בפני מישהי לא רק במסכה שאני עוטה על פני ביום יום אלא גם בלעדיה. יש מסכה כזו. המסכה הזו עוזרת לי להתמודד דווקא עם הסביבה התומכת, זו שצריכה לדעת שאני בסדר.

בעיני אינטימיות זו היכולת להחשף בפני מישהי בצורה הכי אמיתית. עם כל קשת הרגשות והמחשבות. אינטימיות זה גם בהיבט הפיזי... להנות ממנעמי הגוף בצורה פתוחה, מתוך קרבה ורצון לא פחוּת משלי בהנאת בת הזוג....

איך אפשר ליצור אינטימיות כזו בלי זוגיות? האם יש סתירה בזה שאני רוצה אינטימיות כזו אבל ממש לא מעוניין בזוגיות חדשה? אין לי מושג. נשמע לי מסובך. ובכלל, להיכנס למיטה עם מישהי אחרת? באיזה שהוא אופן אני כמו נער צעיר שחושש מהפעם הראשונה... אז אשאיר את זה כרגע בגדר פנטזיה, אולי יום אחד אתקל במישהי שרוצה בדיוק כמוני.

לרגע שכחתי שהמחשבות האלה לא נשארות בראשי אלא יפורסמו עוד דקות מעטות... אבל הגדרתי לעצמי שבלי צנזורה, אז כך יהיה.

לילה טוב,
האלמן הטרי

דרך אגב אני ממש מצטמרר מהמונח "פרק ב".

יום חמישי, 4 ביולי 2013

צרכים שלי. רק שלי.

צורך במראה עיניים
צורך במגע שפתיים
צורך בללכת עם יד בידי
צורך לעשות לא לבדי

צורך בחיבוק אמיץ
צורך במבט מציץ
צורך להתעורר כשנדלק אור
צורך לתקן ולהרגיש גיבור

צורך בחיוך קורץ
צורך בליטוף לוחץ
צורך במין זמין
צורך במין מזמין

צורך במריבה.
צורך בהקשבה.
צורך בברוגז
צורך בשולם

צורך בחנות לבני נשים
צורך ביכולת להרשים
צורך בזריקת תחתונים מתפוררים
צורך בתוכניות וגורל משותפים

צורך בעזרה מובנת מאליה
צורך בכעס על כך
צורך בעצה טהורה
צורך בה...



יום רביעי, 3 ביולי 2013

זה אמור לקרות רק בסרטים, לא? או מה משותף לי ולפורסט גאמפ...

מכירים את הסצנה בסרטים שבה מישהו מקבל בשורה שהוא חולה במחלה ממארת? או שהוא עומד למות? או שנשארו לו כך וכך חודשים לחיות? אז אנחנו "זכינו" להשתתף בכל הסצנות האלו. הבעיה שזה היה במציאות ולא בסרט.

החל מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון הכל נראה כמשהו לא מציאותי, לא שייך אלינו בכלל, לא יכול להיות שהוא מתרחש. הרי שנינו בריאים, ספורט זה חלק משגרת חיינו, תזונה יחסית טובה, לא מעשנים... אז סרטן? ואם כבר זכינו בהגרלה האכזרית הזו, למה לא סרטן השד? סרטן שחלות? סרטן עור? משהו שעוד אפשר להתמודד בסיכויים גדולים, למה סרטן קטלני שבו מחצית האחוז שורדים מעל 5 שנים? (לא אכנס יותר מדי לפרטים, אבל סוג קטלני של סרטן ריאות) 
באופן תמוה האמנו שנינו שהיא תהיה אחת מאותו חצי אחוז.

ואז הגיע השלב שבו הרופאים "מרימים ידיים".... כן כן... ממש אומרים לנו אין לנו יותר דרך לעזור, למעט להקל על הכאבים... והרופא לוקח אותי הצידה ואומר לי שהוא צופה שהיא תשאר בחיים כחודש-חודשיים לכל היותר... ואני שומע את המילים ולא מבין איך זה יכול להיות קשור אלינו... לא יכול להיות שלא יהיה פה סוף טוב! 

אבל אהובתי הייתה חזקה ממני... אחרי ההלם הראשוני נכנסה למוד של פרידה... ביקשה נייר מכתבים וביקשה מצלמה. אני לא עמדתי למות, אבל היה לי קשה הרבה יותר ממנה לקבל את הגורל. ואז החלה בכתיבת מכתבים לאנשים החשובים בחייה... ועשתה זאת עד לשבוע שלפני מותה... וצילומים... השאירה לכל ילד סרטון שבו היא מדברת אליו ומיועד אליהם כל אחד בגיל בר/בת מצווה... הגדול יקבל שנה הבאה... האמצעיים יקבלו בעוד כמה שנים והקטנה יש לה זמן.... אז אני רואה אותה מצד אחד כותבת במרץ, מצד שני משתמשת בשארית כוחותיה. כשאומר לה אולי תנוחי, מסתכלת עלי ואומרת ואולי לא אספיק, אני רוצה להספיק כל עוד יש לי כח...רוצה לומר דברים ולא להעלם בלי...

וכל יום מצבה מתדרדר... וכל יום משהו אחר כבר לא בסדר... עד ששוב, הרופאים מציעים להביא את הילדים למפגש פרידה... בכל השבועות האלה אנחנו מתנהלים אחרת ממה שהתנהלנו בזמן המחלה... אני מפסיק לומר להם "אמא תחלים" ו"יהיה בסדר". הגיע הזמן לספר את הבשורה הקשה... מתחיל בגדול שמבין הכל, עובר לאמצעיים שגם הם גדולים מספיק להבין... וגם לקטנה ששואלת למה הגדולים בוכים מספר שהם בוכים כי אמא כבר לא תבריא... 

ואז נפגשים בבית החולים... וכמו בסרטים... אמא מחבקת ובוכה ומנשקת וכל המשפחה מסביב... ואתה בתוך הסצנה... ולא מאמין שזו המציאות... ולא מאמין שאתה נפרד מאהובתך שמצד אחד הספיקה המון ומצד שני לא הספיקה כלום....

זו המציאות... והחרא הזה קרה לנו... ואנחנו עושים כמצוותה וממשיכים לחיות... עם הכאב, עם הזיכרונות והאהבה אחד לשני ואליה....

לילה טוב...
האלמן הטרי


יום שני, 1 ביולי 2013

שנת הלימודים הסתיימה.... איך מסכמים שנה כזו?

כמה תודות צריך לומר כשמסתיימת שנת לימודים. אם יש מורים ואנשי צוות טובים שמלווים את ילדינו אז כדאי לומר מילה טובה. כשקורה משהו נורא כמו שקרה לנו, התודה הזו מקבלת עומק ומשמעות גדולה נוספת.

אני ואשתי ברי מזל (כן, מרשה לעצמי לומר זאת), שילדנו נמצאים במסגרות כאלו. מהתחלה התייחסו בשיא הרצינות לסיוע לילדים להתמודד עם המחלה של אימם והכילו את הקשיים שהתלוו לכך.
תארו לעצמכם ילד מהכיתה שמספר לחבריו שאמא שלו עומדת למות... איזה רעש זה עושה? אז למזלנו היה לנו את היכולת ליידע מספיק זמן מראש, ולתת לצוות להתארגן, ולהכין את הכיתות לידיעה הזו בזמן אמת... כך שכשהם הגיעו לבית הספר לאחר החדשות המרעישות הם קיבלו חיבוק לא רק מהמורות אלא גם מהתלמידים והמהומה שנוצרה הייתה מהומה מנוהלת ומבוקרת...

הילדים היוו גורם תומך לא פחות מהמבוגרים. זה היה מדהים לראות את זה. כל אחד מהבנים הגדולים קיבל תמיכה וחיזוקים מחבריו (מדובר בכיתות ו' ו-ב') בצורה שהתאימה לו. אני מאמין שזה גם בזכות הכנה נכונה של הצוות המקצועי.... אז איזה תודה מספיק גדולה יכולה להיות להתנהלות כזו?

בסוף שנה נגמרים גם חוגים. גם שם המורים היו מיודעים על המצב, וגם הם נתנו את חלקם ותמיכתם... אני מניח שהייתי נוהג כמותם, אבל בכל זאת הרגשתי שזה משהו מעבר למה שאני הייתי מסוגל לתת במקומם... הם ממש הזדהו עם הילדים, הכילו את כאבם בצורה הכי טובה שהייתי יכול לבקש... אז הנה, אני מודה גם למורים בחוגים...

הסתכלתי על התעודות של הילדים... ציונים טובים... לא שהציונים חשובים לי... אבל זה כן איזה שהוא גושפנקא שהם בסדר. אף אחד מהם לא הלך לאיבוד בעקבות מה שקרה, המשיכו לתפקד וללמוד, הרבה יותר טוב ממה ששיערתי שיהיה.

תוך כדי כתיבת הדברים אני מבין שאעבור עוד נקודות ציון כאלה של "סיכומי שנה" - ראש השנה, תחילת 2014, השנה למותה....
מקווה שיהיו לי דברים אופטימיים לכתוב...


לילה טוב בדיוק בחצות....
מהאלמן הטרי

נ.ב.
אשמח לקבל תגובות/+1 וכאלה רק כדי לדעת שלא רק רובוטים של מנועי חיפוש נכנסים לאתר הזה...