יום חמישי, 20 ביוני 2013

בשביל מה יש חברים?

הפעם אכתוב על חברים.... אתחיל בזה שאין בליבי על אף אחד... בעצם זו אמירה לא כל כך כנה... יש בליבי על כמה... אבל למדתי יחד עם אשתי שיעורים רבים על התנהגות אנושית לחיוב ולשלילה במהלך המחלה ולבד לאחר שנפטרה....

מה מגדיר אדם שנמצא אתך בקשר כחבר? היכולת שיחה מעמיקה ופתוחה מעבר לשיחת חולין? הימצאותו לצדך בשעת צרה? או אולי דווקא לא בשעת צרה, כשהכל טוב ונעים? אני לא יודע להגדיר קריטריונים מדוייקים, אני חושב שזה משהו שחשים אותו. וכל עוד אין משבר, אז גם אם אתה לא בטוח לגבי החברים, אין יכולת לוודא מי חבר אמיתי ומי לא....

בראיה שלי המבחן החשוב לחברות זה דווקא ברגעים קשים וברגעי משבר כמו שחווינו...

כמו בצבא אפשר לחלק את החברים שלנו לשלוש קבוצות:

הראשונים הם הנעלמים - ברגע ששמעו על מחלתה של אשתי, הביעו זעזועם וכאבם ונעלמו להם באופק. מדי פעם הרימו טלפון, שמצידי נראה כלצאת ידי חובה (אשתי הייתה יותר גדולה ממני בקטע הזה), אבל חוץ מזה כלום, בעצם לא כלום, הם טרחו גם לומר "אם יש משהו שאני יכול לעזור" (זה נחשב?). הנעלמים גם נעלמו לגמרי בדרך כלל לאחר מותה של אשתי.

השניים הם הקאמבקיסטים - אלו הם חברים שנותק איתם הקשר במהלך השנים (בגלל סיבות כאלה ואחרות, קרי החיים...) וכששמעו על  מצבה ומחלתה הופיעו כאילו שום דבר לא קרה. עם חלקם זה היה נעים ונחמד ומשמח, עם חלקם זה היה מוזר ולא טבעי.... אלו שלא התאים לאשתי החזרה לחייה נחסמו על ידי בצורה מאוד מפורשת. בתקופה שנלחמנו על חייה של אשתי מה שעניין אותי והקפדתי בקנאות, זה שתהיה לה הרגשה טובה ושתהיה עם מי שהיא חפצה...
גם קבוצה זו כללה חברים שעשו "קאמבק" לאחר מותה, זאת בגלל שלא שמעו על מחלתה....

הקבוצה השלישית והמובחרת היא  חברי האמת - אלו שידעת שירתמו מלכתחילה ואכן כך היה. אלו שעשו הכל כדי להקל גם עליה וגם עלי. אלו שקיוו איתנו והתפללו והאמינו שזה יגמר אחרת.... אלו שבכו איתנו וגם בלעדינו.... אלו שנשארו גם לאחר לכתה....

אז מיהם החברים האלו שהם חברי האמת? איך יודעים לפני שמשהו כזה קורה את התשובה? אני חושב כמו שחשבתי שאפשר להרגיש את זה... עם כל המטען שיש לי לגבי חברים מסויימים אני זוכר שאנחנו בני אדם... ובני אדם מורכבים מהתנהגויות שמושפעות ממליון דברים.... ולכן אני שם את המטען מאחור... ממשיך ללכת בדרכי עם חברי האמת והקאמבקיסטים, שפשוט טוב לי להיות בחברתם....

האלמן הטרי

יום שלישי, 11 ביוני 2013

אלמנוּת עם ילדים... לא מה שחשבתם...

אז מה השתנה בעצם באבהות שלי? הרי קודם גם הייתי אבא (רוצה לחשוב שטוב).
אמנם אנחנו חיים בעידן מודרני, בו אבא חולק עם אמא כמה שאפשר גם את גידול הילדים, אבל תסלחו לי... אמא באמת יש רק אחת.... 

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם".... לאחר לכתה של אהובתי, קיבלתי פתאום מושג על דברים שלא היו מובנים לי קודם, או שחשבתי שהבנתי, או שלקחתי אותם כמובן מאליו, כמו שקורה לגבי דברים רבים בחיינו....

למה אני מתכוון? אתן דוגמאות:
ארון בגדים מסודר: ממש קשה לשמור על זה. הילדים כל הזמן מוציאים בגדים וכמובן שלא כמו שצריך.... מהר מאוד הכל הפך להיות מבולגן... ולקח לי זמן עד שהשתלטתי על הדבר הזה... השקעתי מאמצים בפינה הזו הרבה מעבר למה שחשבתי שאצטרך להשקיע....

תשומת לב: איך מחלקים מספיק לכולם? כשאהובתי הייתה בריאה היא הייתה מתקתקת... מספיקה להכין שעורי בית עם הגדול, מספיקה לשחק עם שני האמצעיים, וגם תוך כדי לטפל בקטנה... אני מוצא את זה מאוד מאוד קשה! אמנם היה לה גם אותי אבל במהלך השבוע בד"כ בשעות הערב הייתי בעבודה... ואת זה לא רוצה לומר שלא הערכתי אבל היה נראה לי די מובן מאליו ולא במיוחד מסובך.... אז זהו שזה כן מסובך. אני מוצא עצמי מנסה לחלק את עצמי ל-4, ובסוף תמיד מישהו קיבל פחות תשומת לב ממה שתכננתי....

חברים של הילדים ושמות: אני גבר אולי קצת טיפוסי... מודה בזאת... (לכל אחד חסרונות לא?)... אני משייך את זה לגבריותי אבל אני גרוע בשמות... אהובתי שלטה מהשבוע הראשון ללימודים בכל השמות של החברים של הילדים בכל גן/כיתה חדשה. היא ידעה לשייך מהר הורה לילד והתחברה מהר להורים... אני ממש גרוע בזה... אין ספור פעמים אני פוגש הורים, משוחח ולא נעים לי לשאול איך קוראים להם לעזאזל...  זה ממש מביך.... פתאום נפל לי האסימון שהייתי נוהג ללחוש לה שתאמר לי איך קוראים לכל מיני אנשים ומי הילד שלהם.... אז עכשיו אני משנן לעצמי או שואל את הילדים בשקט, כדי לא לעשות פדיחות.....

האלמן הטרי


יום שלישי, 4 ביוני 2013

חלית בסרטן? טיפים מ"מישהו שמבין"...

קצת מהתובנות שלי על מה נכון לעשות וכיצד לנהוג במקרה ומישהו קרוב (בדגש על בן/בת זוג) חלה בסרטן:

1. רופא מטפל - לכו למומחה הכי טוב בארץ לסוג הסרטן הספציפי שהתגלה. אחרי שראיתם אותו קבלו חוות דעת נוספת ממומחה טוב ממנו. יכול להיות שתקבלו חוות דעת שונות, אם כך לכו לרופא שלישי ורביעי אם צריך. מצאו את הרופא האונקולוג שאתם מתחברים אליו ובוטחים בו, הוא הכי חשוב - הוא ילווה אתכם ויקבע את מסלול הטיפול. זו אחת ההמלצות החשובות בפוסט הזה. אם הרופא אנטיפט תברחו ממנו, יש גם רופאים מעולים וגם אמפתיים.

2. פסיכולוג מלווה - מתחילת הדרך דאגו למצוא פסיכולוג בעל נסיון בליווי של חולי סרטן - לאשתי ולי הייתה הכוונה ששווה זהב. גם במהלך המחלה וגם היום הילדים המשיכו לתפקד גם בזכות ההדרכה שקיבלנו... תהיו רגישים לגבי המצב של הילדים ואם יש צורך הצמידו גם אליהם פסיכולוג שילווה.

3. זכויות - לא ממליץ להשתמש בלבנת פורן ודומיהם. כל בית חולים מעסיק עובדת סוציאלית שיכולה להנחות. יש אין ספור אתרים שמפרטים את הזכויות שמגיעות לחולי סרטן ומשפחותיהם. מחלקת הרווחה בעיריה גם כן עשויה לעזור אפילו מעבר לדברים שמגיע פורמלית.
אל תתביישו לממש את הזכויות שלכם. זה אמנם בירוקרטיה אבל זה יאפשר להתפנות לטיפול ולדאוג רק לבריאות. אנחנו מימשנו את הדברים הבאים:
1. פנסיית נכות
2. קצבת נכות מביטוח לאומי
3. תו נכה לרכב
4. החזרי נסיעות לטיפולים
5. הנחה בארנונה לנכים (נדמה לי שהיה גם הנחה במים)
קיבלנו מהעיריה סיוע גם בשכר הלימוד לשנים הקטנים שבגנים.
הנ"ל ועוד מרוכז בחוברת "זכויות ושירותים לחולי סרטן" של האגודה למלחמה בסרטן.

4. סדרי העדיפויות -  בתקופה של הטיפולים הם ישתנו.... מהילדים במרכז החולה הופך להיות במרכז העניין. זה לא אומר שהילדים לא יקבלו תשומת לב, טיפול וכו' רק שראשית הדאגה והמשאבים של בני הזוג צריכים להיות מופנים לטיפול ולרווחה של החולה. זאת בהנחה שיש מעגלים משפחתיים קרובים שיכולים לסייע ולתמוך.

5. שגרה -  שמרנו כמה שיותר וכמה שאפשר לילדים על השגרה. אמנם אמא חלתה אבל הבית המשיך להתנהל עם אותו סדר יום, אותם פעילויות (חוגים/חברים וכו'), אותם כללים.... כמובן עם היכולת להכיל את הקשיים... וזה מביא אותי לסעיף הבא.

6. שקיפות -  נהגנו בשקיפות מהתחלה. סיפרנו על המחלה, סיפרנו שאמא תבריא (מה שהאמנו שיכול לקרות ועליו אשתי נלחמה), וכשהעניינים הסתבכו סיפרנו לכל ילד על פי רמתו גם על מה שצפוי... כולל כשאפסה התקווה... הדבר היה חשוב לכולם, גם לאשתי, גם לי וגם לילדים היכולת להיפרד ולומר דברים אוהבים וחשובים אחד לשני, דברים שילוו אותם לכל חייהם גם אם כרגע הם בגיל צעיר. אני מרגיש שהשיתוף חיזק את האמון של הילדים בי, לא שיקרתי להם מעולם והם במודע או לא במודע מעריכים את היחס הזה מאוד.

7. הקשר הזוגי - למרבה הפרדוקס המחלה שלה קירבה אותנו כמו שמעולם לא היינו קרובים... נצלו את המחלה, גם אם הפרוגנוזה טובה לבחון מחדש את חייכם ולכוון אותם מחדש. מן הסתם זה יקרה בכל אופן גם אם תהיה החלמה מלאה. אבל אני מרגיש, למרות הטרגדיה, שקיבלנו הזדמנות שניה לחוות אחד את השניה, להסתכל על הדברים החשובים בחיים באופן שראוי להסתכל עליהם ולקבל פרופורציות נכונות.... נשמע כקלישאות אבל ברגע שנכנסים לסרט הרע הזה... זה מקבל משמעות אמיתית שמציפה את התודעה....

מקווה שקראתם את זה רק מתוך עניין ולא צורך, ואם כן מתוך צורך אז רק בריאות.....




יום שבת, 1 ביוני 2013

חשיבה חיובית (אפשרי בכלל?)

עד שהיא נפטרה הייתי עסוק מאוד בקריירה.... אמנם היינו זוג "מאושר", אבל רק כמה שאפשר להיות מאושר במדינה הזו. הרי לא היו לנו חיים אידיאלים בהיבט של אבא שמגיע בשעות נורמליות מהעבודה, ולא שהרווחתי טונה של כסף כמו הטונה מאמץ שהשקעתי בקריירה... אבל הזמן שכן היינו ביחד גם בזוג וגם עם הארבעה היה זמן יקר מפז. אז אם מנסים לחשוב חיובית (וזה דורש מאמץ).... הספקנו המון: התחתנו, טיילנו, בנינו בית, הולדנו ילדים, רכשנו השכלה גבוהה תוך כדי. האמת שהרגשנו כאילו גדלנו ביחד... למרות שהכרנו הרבה אחרי הצבא.
אז ממשיכים בחשיבה החיובית.... עם מה נשארתי: עם הילדים המקסימים שלנו. האמת (ואני אובייקטיבי) הם באמת מקסימים. כל אחד יחיד ומיוחד וגורם שמחה רבה לי ולסובבים... עכשיו כתבתי משפט שכלל את המילה שמחה... אדם "נורמלי" לא היה כותב את השורה הבאה.... השמחה שלי כרגע מסוייגת.... תמיד יש גם בשמחה את תחושת ההחמצה. איך היא לא פה לראות...
אז החיים נעצרו מלכת.... אבל יש בזה גם משהו טוב.... יש פה הזדמנות שניה... ואני מתייחס להיבט התעסוקתי. במקצוע שלי אני נדרש לשעות  עבודה רבות וגם משונות (עובד עם חו"ל הרבה). מאז המחלה עצרתי הכל, לא מזמן סיימתי פורמלית במקום העבודה וכעת אני נדרש לחשיבה מחודשת איך אני מגדל 4 ילדים לבד וגם מצליח לפרנס.... אז זו ההזדמנות... אני מנסה לחשוב כיצד אני רותם את מה שאני יודע ובונה לעצמי מסלול תעסוקתי שיאפשר לי מלבד פרנסה גם הגשמה והנאה....למצוא את הדבר הזה יקח לי זמן... אני חושב וחושב ומעלה כל מיני רעיונות, אבל הרבה מהם בסדר ולא יותר... אין את ההתאהבות, אין תשוקה... אבל זה פוסט על חשיבה חיובית... אז אני מניח שזה עניין של זמן.....

זהו....
לילה טוב...

האלמן הטרי