יום רביעי, 29 במאי 2013

מי אני, מה אני, מה אני רוצה....

שלום!
לא יודע האם אתמיד, לא יודע האם זה יעשה את מה שזה אמור לעשות... אבל אני פה...
בכוונותי לשתף בצורה אנונימית מחשבות, חוויות ורגשות בצורה הכי אמיתית שאפשר (בגלל זה האנונימיות, יהיו פה כנראה גם דברים שיכולים לא להיות מובנים למכרי)...

הכותרת מספרת על הסטטוס שלי.... אבל אני תוהה האם מעכשיו זה גם מי שאני? אלמן? זה מגדיר את הזהות שלי?
למרות שמבפנים אני די מתמרד נגד הסטטוס הזה , אספר איך הגעתי עד הלום....

אשתי  נפטרה לפני כארבעה חודשים, לאחר מאבק ממושך מאוד במחלת הסרטן. היא חלתה בסרטן נדיר, כזה שהסיכוי לחלות בו שווה לזכיה בהגרלה הגדולה של הלוטו בארה"ב.... כדי לשרוד את הסרטן הזה היה צריך לזכות גם בפעם השניה... מה שלא קרה....
היינו זוג מהחלומות.... אוהבים, דואגים , מפרגנים, נותנים מקום, דוחפים, ומעריצים.... יש לנו 4 ילדים מתוקים בני 2-12. (3 בנים ובת).... שנפרדו כל אחד בדרכו מאמם, ושזו נפרדה מהם בדרכה המיוחדת (אולי אפרט בפוסט אחר).....

אז חצי שנה אני בתוך ענן שחור... שכרגע חונה חזק מעל לבית שלי, למרות השמש ולמרות הקיץ ולמרות החום.... כן. יש נחמה בילדים... הם מתוקים, ואהובים וממלאים בשמחה את הבית למרות מה שקרה... אבל זה לא משנה את העובדה שהיא עזבה אותנו לעולם הבא מוקדם. מוקדם בגיל, מוקדם בשלב בחיים שלה, שלי ושל הילדים, לפני ההורים שלה, לפני הסבתות והסבים שלה, לפני הרבה כאלה שלכאורה לפניה בתור.... (באמת שמאחל לכולם אריכות ימים עד 120 ומעבר)....

אני עוצר פה... בחצות הליל (כן, הפכתי לחיית לילה).... 
לילה טוב לי וגם לכם

האלמן הטרי



תגובה 1:

  1. הזדהתי עם כל מילה שלך
    גם בעלי נפטר מהמחלה הארורה לפני כ4 שנים
    והותיר אותי עם 4 ילדים
    ההתמודדות קשה הזמן לא מרפא רק קשה יותר
    הקושי והלבד והרצון שהכל יעשה נכון
    הקושי של הלדים וההתמודדות היומיומית
    יש רגעים של אושר לפעמים אבל מהול בעצב מתמיד
    ופיספוס של מה היה אילו הוא היה נוכח איתנו
    תהיה חזק לך ולילדך

    השבמחק