יום שישי, 22 בנובמבר 2013

כשאין קונטרה...

בחודשים הראשונים שלאחר שאהובתי חלתה הרגשתי מוצף במחשבות ורגשות שכנראה היו תמיד קיימים אבל חבויים עמוק בפנים. אותה הצפה הפכה לסופת טייפון לאחר שנפטרה. הוצפתי במחשבות, ברגשות, בתובנות, בתסכולים, בהיסוסים, בהחלטות, בשאלות, בתשובות, ברצינות, ברוח שטות, ברצון להתעמק, ברצון לא לחשוב על כלום, ברצון לקרבה, ברצון להתרחק, בפחדים ובחששות, וגם באומץ ובנחישות, וזה רק מה שעלה לי בראש...
השבוע הופתעתי מעוד אסימון שנפל לי, קצת מאוחר אבל טוב שנפל. זה שוב קשור לילדים (כואב לי שאני צפוי, אפילו אם אני צפוי לעצמי בלבד:). 

אחד מילדי התחצף בצורה שלא מקובלת עלי (בעצם אין אף התחצפות שמקובלת...). נבחתי עליו כמו שהרבה זמן לא עשיתי, תוך שקירות הבית נסדקים. כנראה שהוצאתי עוד כמה תסכולים בדרך כי הוא בחר לנבוח עלי בחזרה (אנחנו זה הדוגמה שלהם לא?) (כמה סוגריים בפסקה אחת). מאוד כעסתי עליו, אבל אז זה נחת עלי. נזכרתי שכשכעסתי עליהם בעוד אמם הייתה נוכחת, היה להם למי לברוח... היה להם איפה לקבל הבנה, או לפחות חיבוק מנחם... היום זה אני מולם והם מולי. אחד על אחד (או יותר), אין איפה להתחבא, הם צריכים לספוג מה שאני בוחר לתת להם... ואז התמלאתי בשאלות, ותהיות. האם אני אמור קצת "להתחשב" בזה? זה הרי לא כוחות. אמנם אני אחד, אבל אחד בוגר ונחוש... האם אני צריך לתת את החיבוק המנחם קצת יותר מהר ממה שהוא מגיע באופן טבעי לאחר שאני כועס? האם הם בכלל מרגישים בחוסר של הקונטרה אלי? האם ההחלטה שלי לא לעשות הנחות שאינן מתבקשות באופן ישיר מ"המצב" היא ולידית? אין לי תשובות. אולי עצם המודעות שלי לנקודה הזו תשפיע עלי בהתנהלות מולם בעתיד... ואולי זה לטובה? 

אני מוכן לחיות עם השאלות האלה, איך אמר איינשטיין, מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול... (האמת גם הפסיכולוגית שלי).

סופ"ש נעים 
האלמן הטרי למחצה... 
(לא השלמתי את הדיון עם עצמי האם אחשב עדיין טרי לאחר ציון יום השנה למותה)....


יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

הכנות ליום השנה

בעוד כחודש וקצת יגיע יום השנה לפטירתה של אהובתי. אין לי מושג איך ארגיש אז, ובמה זה יהיה שונה מכל יום השנה. תמיד אומרים על משפחות שכולות שבשבילן כל יום זה יום זיכרון. בשנה הזו אני מבין אותן.

כשאני חושב על יום השנה, אני חושב בעיקר על יום שנועד לאנשים אחרים. אלו שחזרו לחייהם מי מהר יותר ומי פחות (ממש בלי לשפוט אף אחד), וליום אחד ארצה ששוב יזכרו אותה, כפי שהייתה בימיה הטובים. נהדרת, אוהבת ומחבקת.

בנוסף, אני מסמן את היום הזה כיום שבו אצטרך לעשות איזה שהוא שינוי עם עצמי. לעבור ממצב שבו אני מרוכז כולי בהווה ובעבר למצב שבו אני גם מכוון אל העתיד. אני מדבר בעיקר על איך אני רוצה לחיות בשנים הקרובות, מה אני רוצה לשנות בחיי. מסתבר שמותה נתן לי הזדמנות וגם לגיטימציה לעצור הכל, להסתכל על עצמי ועל המשפחה, ולעשות את ההתאמות הנדרשות.

להלן כמה התאמות שעולות בראשי כרגע:
1. הנוכחות שלי בחיי ילדיובחיי המשפחה המורחבת (גם שלה), החברים (גם שלה(!))
2. הקריירה - ביצוע התאמות נדרשות גם כי מה שעניין בעבר לא מעניין היום (כמה שורות קוד אפשר לכתוב???), רוצה לעשות משהו משמעותי יותר, וגם בגלל סעיף 1 לעיל... נגמרה היכולת לתת משרה מלאה במשרד. צריך גם עבודה מהבית...
3. חיי אהבה - איך לבנות קשר אמיתי "ארוך טווח", עם מישהי שלא רוצה קשר "רציני"? האם יש נשים עם צרכים כמוני, שלא רוצות "פרק ב'" אלא רק חברה טובה וגם סקס טוב? נשמע לי מדע בדיוני, אבל אולי אחרי השנה אגש למשימה ואבדוק...
4. ערכים - איך אני משמר את הערכים שאהובתי דאגה להנחיל, שהם היו שלה הרבה יותר משלי. אני מדבר על חמלה, אהבת ועזרה לזולת, שמירה על איכות הסביבה (הייתה פריקית של מחזור), זה דורש מאמץ רב, אבל אני מאוד רוצה לשמר...
5. משאבי זמן פנויים - במה משקיעים אותם? בצבירת חוויות בטיולים וסיורים, או פשוט לשבת בבית וליהנות מהילדים.  או גם וגם? יש כל כך הרבה מה לראות ולעשות.  שיט! הרי למדנו שהחיים קצרים והכל יכול להשתנות בן רגע, לא?

במותה ציוותה לנו את החיים.... עוד משפט שעבר לי פעם ליד האוזן, ועכשיו הוא בוער בעצמותי. אם לא אחיה טוב, אם לא אהיה מאושר יחד עם הילדים, אם לא נעשה מה שטוב לנו, ההזדמנות היקרה הזו, להתאים הכל מחדש,  תרד לטמיון והטוב היחידי שיכול לצמוח ממצב כזה לא יתרחש. 

ועכשיו נעבור להכנות לקראת יום השנה:
1. להזמין את כל המכרים
2. לתכנן מפגש משפחתי לאחר האזכרה בביתנו. 
3. לכתוב דברים לזכרה. על מה אדבר? על האהבה והיחסים שלנו? על אהבתה ומסירותה לילדים ולמשפחה? על התמודדותה עם המחלה? על השנה האחרונה בלעדיה? על הגעגועים שלי ושל הילדים? על הכל?
4. להזמין רב שיעשה את האזכרה כהלכתה....
5. לקנות פרחים (?)

כבר אני מרגיש יותר מעשי....

לילה טוב,
מהאלמן הטרי 
דרך אגב אחרי שנה אני טרי או שאני כבר לא טרי?




יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

מזכרת מצמררת צופנת פני עתיד?

שוב פשפשתי במגרות, ונתקלתי בספר ציטטות אהבה שקניתי לה ב-2004 יחד עם מתנה ליום הולדתה ה-35. רשום שם "אנא פתחי בדף המקופל" וקראי את שלושת הציטטות הראשונות ואת הציטטות בעמוד ליד.
אז הנה הן:
"ללא צחוקה, אני מרגיש קור וריקנות גם בחדר מלא אנשים מפטפטים"
נ' נאידו

"כולם חושבים שאני קשוח, מצליח, מאצ'ו. רק היא יודעת. אני חלש, אני כמו כלבלב אבוד בלעדיה." 
יו קוטרל

"אני יודע לארוז בדיוק כמוה. אבל היא לא שוכחת את מברשת השיניים שלי."
פיטר סימונס.

ובעמוד ליד: "אם את נלקחת ממני, ולו רק בחלום, אני יודע מיד שברגע העדרך, אהבתי אלייך מפגינה את יישותה, ענק שבו דחוסים יחדיו כל האנרגיה של נפשי, וכל האופי של לבי."
ק' מארקס (1818-1883 במכתב לאשתו ג'ני)

למה דווקא בעמוד הזה? למה בחרתי דווקא את הציטטות הללו? האם שוב מדובר באקראי או שאני שוטה שמנבא איך ארגיש בעוד כמה שנים? 

מוסיקה כשפכטל לנשמה

אינני מנגן על אף כלי נגינה ומעולם לא ניגנתי לצערי. אולם, אני מאוד אוהב מוסיקה ומאזין בחלק ניכר מהיום למוסיקה מסוגים שונים... ישראלי, רוק קלאסי לועזי, ג'אז קל, קלאסי קל... כן, אני ממש קליל.
מאז שאשתי חלתה, מצאתי את עצמי יותר ויותר מתחבר לטקסטים של השירים ולא רק למוסיקה. פתאום חשוב לי להבין מי הזמר ששר את השיר, למי הוא שר, וגם אני מאזין הרבה יותר למילים. זה יכול להיות השיר הכי בנאלי ומיינסטרימי שיש, ויכולה להיות בו רק שורה אחת שמדברת אלי וזה מספיק לי להכניס אותו לפלייליסט שלי. 

כך לדוגמא אמיר דדון... בעיני אמן מדהים... כמה שירים שלו מכילים שורה אחת שבשבילה שווה להקשיב לכל השיר, כגון: "כמה זמן יימשך עוד הזמן האחרון", או בשיר אחר..."אל תחכי לי עוד אהובה, לכי לדרכך, אולי בגלגול אחר נפגש"....

זמר נוסף שנוגע בי הוא עברי לידר הגדול... זמר שמגיל 5 קורא תווים, אפילו לפני שלמד לקרוא עברית... המוסיקה פשוטה ונכונה... וכשיש שיר כמו "זכיתי לאהוב" מה יש עוד לומר? דביק נכון?  
אז נעבור קצת לרוק לועזי, כדי להרחיק את המסטיק שנוצר פה....
לועזי אבל עדיין ישראלי: אסף אבידן. אמן בחסד, מהשרוטים שמוציאים מהשריטות שלהם אמנות טהורה. משחקי מילים באנגלית שנוגעים במוות ובייסורים בצורה אמיתית, שלא לדבר על הקול הייחודי שלו.... 
אז כמה ציטוטים שאני מאמץ בחום מתוך כל מיני שירים שלו: "My life is like a wound I scratch so I can bleed", 
או מתוך ביצוע אקוסטי של your anchor:
She said, baby you can see me -I said, baby I just sense
She said, baby you're my castle -
I said, no hun, I'm your fence

חוצמזה, קרן אן... End of May... קליפ מדהים עם אווירה קפואה שמשום מה מעוררת בי אסוציאציה של מוות... אני תוהה למה....

כתבתי על חלק, ובניתי רשימת השמעה כדי לתמצת את מה שאני שומע... 

לילה טוב....
האלמן הטרי

מוסיקת אלמנים :)

יום שני, 21 באוקטובר 2013

Ups and Downs

שמתי לב לעוד הבדל של "לפני" ו-"אחרי". אני מתכוון למהירות שבה אני עובר ממצב רוח נעים וכיף למצב רוח שפוף ושחור. זה לא קרה הרבה בעבר, וזה יותר ויותר קורה בעת האחרונה...

הנפש היא דבר בלתי מובן בעליל... גם אני איני מבין את נפשי. כמה שאנחנו קרובים, היא די עצמאית. קורה לי די הרבה, שאחרי שיחה ארוכה היא משתכנעת להתרומם ממקומות נמוכים... אבל קורה לי באותה מידה שמשום מקום היא מורידה אותי בחזרה לקרשים. עכשיו, זה נכון, הקרשים שלי באופן יחסי נמצאים במקום גבוה בטריבונה, אבל הם עדיין קרשים באופן יחסי...

לשמחתי לא התפרקתי באמת אף פעם. בעצם למה לשמחתי? אולי צריך להתפרק כדי שתהיה את היכולת להתחבר חזרה? ואולי בכלל התפרקתי ואני לא מודע לזה בכלל? מה זה בעצם להתפרק? להיות בדיכאון כל כך עמוק שלא מתפקדים? בכלל חוויתי דיכאון, או שאני סתם עצוב? יש הבדל? אני מגדיר (לעצמי וכעת לכם) שדיכאון הוא סוג של עצב שפוגע בתפקוד כלשהו, להבדיל מעצב, שיכול להיות קיים בלי להשפיע על ההתנהגות. הבעיה היא שאני לא יודע באמת כמה טוב אני מתפקד. אני מניח שסביר. הילדים והבית מטוקטקים (הייתי רוצה, זה עולה לי בדם!).... בעבודה בסדר.... אבל איך אני באמת יכול לדעת?

חסרה לי היד המשותפת שתטפח לי על השכם או לחילופין תוריד לי כאפה מצלצלת כדי שאתאפס... היום הכל תלוי בראיה שלי ובחוויית המציאות שלי...

שלכם,
האלמן הטרי



יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

סטיית תקן, או שיעור בסטטיסטיקה למתחילים....

טוב, אז זה ככה...
בחצי שנה שאני כותב את הבלוג הזה, קיבלתי תגובות מכ-25 אנשים שונים...

רוב התגובות היו מזדהות מאוד, נעימות מאוד ומעודדות. בעקבותיהן הגעתי למסקנה מפתיעה. אני לא פסיכי. הדברים שעוברים לי בראש ומוצאים עצמם מחוץ לו דרך המקלדת ואל האינטרנט נמצאים גם בראשם של אנשים אחרים במצבי...

אבל... האסימון שנפל לי היום,  איך מאותם 25 אנשים שונים אין אף תגובה אחת מגבר? עברתי על כל המיילים, גם על אלו החד פעמיים.... ואין אף תגובה מגבר. ושלא תבינו אותי לא נכון... זו לא תלונה... אבל זה מעורר מחשבה לא?
האם מה שאני כותב מדבר רק לנשים? האם גם לגברים אבל מטבענו אנחנו לא יוצרים קשרים כאלו על בסיס מצוקות או סיטואציות לא הגיוניות בעליל? האם עצם זה שאני כותב את הבלוג זה מוזר? או שאולי פחות גברים נמצאים במצבי מנשים, כפי שתחושת הבטן שלי אומרת לי.... אז הלכתי ובדקתי....

ואכן כך... במדינת ישראל, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.... יש בסה"כ כ-1500 אבות אלמנים, בגילאי 35-54, עם ילדים מתחת לגיל 17, לעומת 8,300 נשים... אז תחושת הבטן שלי נכונה, למרות שגם על פי היחס הזה (של אלמן 1 ל-6.5 אלמנות) הייתי צריך לקבל תגובה מכמה וכמה גברים...

בכל אופן, למרות סטיית התקן הזו... אני שמח לכתוב פה...ובאמת שזה לא מזיז לי הרכב המינים של קוראי... בטח עובר לכם בראש, שאם זה היה הפוך ורק הייתי מקבל תגובות מגברים, אז הייתי הרבה יותר מוטרד. אתם צודקים!

צ'או....
האלמן הטרי....


יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

חדשות מסעירות....

טוב. לא יודע איך לכתוב זאת ואם זה נכון לחשוף כזה דבר, אבל זה קרה... השבוע נפגשתי עם מישהי. לא שכנה, לא חברה ותיקה, לא המוכרת הנחמדה מהמכולת, מישהי אחרת... אבל עובדה, אני כותב... כנראה שאם לא הייתי כותב הייתי מפספס את מטרתו של הבלוג, לחשוף את מה שעובר עלי, בלי מסכות ובלי צנזורה....

עכשיו עולה השאלה, איך זה, אחרי כל מה שכתבתי... אחרי האהבה עליה אני מצהיר פה שוב ושוב לאשתי, מצאתי את עצמי בחברתה של אשה אחרת... התשובה מאוד פשוטה אבל מאוד מורכבת...נתחיל עם זה שזה לא סותר דבר. אני עדיין אוהב ומתגעגע אל אשתי וככל שהזמן חולף הגעגועים רק מתחזקים...

אני אמנם מוקף חברים, משפחה, אנשים שאכפת להם, אנשים שרוצים בטובתי וכו'. אבל לאף אחד מהם אני לא מספר את הרגשות הכמוסים שעולים כאשר אני נכנס לבד בלילה למיטה, כאשר אני מתגעגע למגע אנושי-נשי, וכן, גם מין וקרבה...
מן הסתם לא אספר לאימי ולאבי שחסר לי הסקס.... אז טוב שיש לי את הבלוג...

כשאתה מוקף באובדן, ובחיי היומיום שלפתע אינטנסיביים פי 4 (גיליתי שעד שחלתה נשאתי רק ברבע מהנטל).... אז לפעמים ההרגשה שאתה בעצמך הולך לאיבוד. אתה חי בשביל לקיים את השגרה? אתה חי בשביל לגדל את הילדים? איפה המקום שלך?

המפגש שלי איתה הוא חלק מרצון לתקוע יתד גם בצרכים שלי.  תחילת עיגון עצמי בבסיסו של הר מאוד גבוה לקראת טיפוס לפסגתו...
המפגש שלי איתה הוא חלק מהרצון לגלות מה נכון לי יותר ומה פחות....

אותה אשה מקסימה, אינטיליגנטית ומושכת (דה), שנמצאת במצב דומה, ביקשה להרוות את צמאונה בצמאוני... זה היה מפגש חד פעמי, מסעיר ומהנה בכל מובן. לא היא ולא אני מעוניינים בהמשך, כי לא היא ולא אני פנויים מנטלית לאיזה שהוא המשך. אני נשאר במקומי והיא נשארת במקומה...

אתם בשוק? גם אני....
האלמן הטרי....

נ.ב.
גיליתי שחלק ניכר מהתגובות נעלם... אז אם אתם רוצים להגיב עדיף במייל anialmani@gmail.com

יום שני, 23 בספטמבר 2013

שיר אהבה ישן....

כל כך נעים להיתקל במקרה בדברי אהבה שנכתבו עבורה בתקופה שמחה בחיים....
בגלל שאני פה, אז אוציא אחד מהמגירה....

לוּ...

לו הייתי ימאי, הייתי משיט אותך
לו הייתי טייס, הייתי טס רק אלייך
לו הייתי מרצה, הייתי מדבר רק עלייך
לו הייתי סוהר, הייתי נותן לך לברוח

לו הייתי שחקן, הייתי מקריא לך מונולוג
לו הייתי אילם, הייתי מקיים אתך דיאלוג
לו הייתי מוכר הייתי נותן לך הכל בחינם
לו הייתי פרעה, הייתי משחרר בשבילך את העם

לו הייתי מתכנת, הייתי כותב לך תוכניות
לו הייתי שייקספיר, אז אתך, רק להיות
לו הייתי בנאי, הייתי בונה לך ארמון
לו הייתי ליצן, הייתי נותן לך בלון

לו הייתי לשונאי, הייתי ממציא לך מילים
לו הייתי סופר, הייתי כותב לך סיפורים
לו הייתי רב, הייתי שר לך את שיר השירים
לו הייתי אני, הייתי נותן לך אותי...


יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

הולכים אל הלא נודע...


בין יתר השעורים החשובים שאני עובר בשנתיים האחרונות בבית הספר של החיים, הפנמתי שיעור אחד חשוב במיוחד... הוא קשור לאמרה שכולם מכירים "אדם מתכנן תוכניות ואלוהים/הגורל צוחק". אני הייתי אדם מאוד מתוכנן. ידעתי היטב איך יראו חיי: מי בת הזוג האידיאלית בשבילי (כן, מצאתי אותה), כמה ילדים אני רוצה (כן היא ילדה לי אותם), באיזה בית ארצה לגור (כן אנחנו גרים בבית כזה), איך יראה מסלול הקריירה שלי (כן, צעדתי בו בבטחה) ובעצם הבנתם את הרעיון....
עד שבא אותו אלוהים או מר גורל וצחק לי ולאהובתי בפנים.
אפשר לקחת את התוכניות ולנגב איתם.... פתאום אין שליטה על הגורל... אפשר לנסות, אפשר להילחם, אפשר לעשות הכל... אבל לא אנחנו קובעים פה את גורלנו אלא הרפואה הזמינה, גודלו של הגידול, המיקום שלו, השלב שלו, התגובה שלו לכימותרפיה ולהקרנות.
חייה או מותה של אהובתי, נתונים ביד עלומה, שאי אפשר לדבר איתה בהיגיון, להסביר לה שזו אמא לילדים, אמא נהדרת, מישהי שעושה טוב בעולם הזה... אז למה לקחת אותה? אותה יד לא שומעת קול תחינה, לא שומעת תקווה להחלמה, היא לא שומעת דעתנו על הוגן ולא הוגן, היא לא מוכנה לקבל שוחד, היא לא מוכנה לעשות עסקאות, היא לא מוכנה להתגמש.... היא לא שומעת כלום. היא קובעת. תחיה! או תמות! 
אז אחרי שאותה יד קבעה שהיא תמות.... איך מתכננים הלאה. האם יש טעם לתכנן או פשוט הגיע הזמן להתחיל לחיות את החיים כי גם ככה "החיים קצרים". האם לא עשיתי את זה עד עכשיו? האם כל השנים הללו שבנינו את המשפחה לא היה לחיות? 
אין לי תשובות לכלום. אני הולך אל הלא נודע... ומה יותר מתאים בשלב הזה פשוט להקשיב לשיר הנהדר של דני סנדרסון...‏‏‏‏



ולמי שבא לזמזם:
הולכים אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
הולכים אל הלך תדע 
אם זה טוב או רע 
שם בלא נודע 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

הולכים אל הלא נודע... 

תנסו לדמיין אותנו 
עוד שנים רבות 
לא פחות מסובך לקבוע 
מה יהיה עוד שתי דקות 

לא נודע, לא נודע... 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

אין לדעת מה יהיה 
אין לדעת מה נראה 
כל אחד מרחק מודד 
היכן שהוא שהוא עומד 

הולכים אל הלא נודע...

יום שני, 2 בספטמבר 2013

שנה טובה לך אבא... שנה טובה לך אמא?


ראש השנה מתקרב וכמו בכל שנה אני מתחיל לקבל טלפונים של שנה טובה... השיחה מתנהלת יפה, עד שמגיעים לקראת סופה, לשלב האיחולים. בשלב זה מורגשת לה  מבוכה קלה...מה מאחלים לאדם שעברה עליו שנה לא טובה בלשון המעטה?

אז חשבתי לשתף קצת מה עובר לי בראש כשאני שומע ברכות שכל אחד רגיל לקבל.... 
  • שתהיה שנה טובה - הרי לא משנה מה יהיה, יותר גרוע לא יכול להיות (למרות הנסיון המר אני דבק במחשבה הזו).... 
  • שתזכה להגשים את כל משאלותיך - אני חושב שהברכה המתאימה ביותר בנוגע למשאלות זה שאמצא משאלות חדשות, הקודמות נקברו יחד עם אהובתי... 
  • הרבה בריאות - אחרי שבעבר איחלו לנו בריאות והחלמה מהסרטן, והסרטן איננו, כמו גם אשתי... איחולי בריאות נראים לי לא רלוונטים, מה הכוונה? שלא אהיה מצונן? שלא אדבק בכינים? או שחלילה לא אחלה גם אני בסרטן...
  • בשורות טובות - המשיח יגיע? תחיית המתים? 
  • שנה פוריה - להיכנס להריון כבר לא נוכל, אז לפחות שהעצים בחצר יתנו פירות...
  • שנת אהבה - בדרך כלל כשמאחלים את זה מתכוונים לאהבה בין בני ובנות זוג... אני משאיר את זה פתוח כי האהבה שלי נתונה לה בלבד...
אעצור כאן כי עוד בטעות תחשבו שאני ציני וממורמר... ואני הרי שמח ומאושר לא?... ובגלל שאני כזה, אסיים את הפוסט הזה באיחולים (שמחים), שאני מאחל לעצמי (בשמחה) לשנה החדשה:
שאמצא את דרך אמת חדשה,  שאצליח להגשים לא רק את משאלותי אלא גם חלק מהמשאלות שלה (קשורות בעיקר לילדים), שאדע לקבל החלטות נכונות בנוגע אלי ולילדי, שהשמחה תבוא לי יותר בקלות ובלי רגשות אשם, שהזיכרון מאהובתי לא ידהה, כמו גם האהבה שלי ושל הילדים אליה, והכי חשוב, שאצליח לחיות בהתאם לתובנות הרבות שצברתי בשנתיים האחרונות... 

שנה טובה!
מהאלמן הטרי...

יום שישי, 23 באוגוסט 2013

כל החלומות



כמו שכתבתי בפוסטים קודמים אסימון שנופל כשנכנסים למשבר משמעותי (כמו מחלה קשה/מוות...): קילשאות נכונות. אני רוצה לדבר על הקילשאה שהיא הכי שנואה עלי מצד אחד אבל מסתבר שהכי נכונה והיא: "החיים ממשיכים"....
החיים של כולם ממשיכים זה נכון. גם שלי. גם של הילדים, ובמיוחד של כל השאר. אבל החיים שלה נעצרו. והכי הייתי רוצה שיהיה אפשר לעצור את הזמן, לא להחזיר לאחור, רק לעצור את החיים האלה לזמן אפילו קצר ולהתרכז בה. בלי אחריות, בלי ילדים על הראש, בלי עבודה, בלי משפחה דואגת, רק אני והיא נטו. ליום אחד. לשבוע. לשבועיים כל זמן אני מוכן...
לא זוכר אם כתבתי את זה או לא, אבל אני לא מאמין שזה מלמעלה, גורל כתוב או משהוא כזה... אני יותר מאמין שזו יד המקרה...לא מאמין שהייתה דרך לעצור את זה. אני מאמין שכמו בתאונת דרכים קטלנית, שלא רואים מהיכן המשאית שדורסת אותך מגיעה, אבל היא מגיעה וקוטלת, כך הסרטן... מגיע משום מקום, לא מבינים מהיכן, והוא קוטל... קוטל, אבל בהילוך איטי.
ואז דואגים להזכיר לך, החיים ממשיכים... אני באמצע הנסיעה הארוכה במסע החיים, פתאום מוצא עצמי בדרכים אחרות ולא בדרך הראשית שידעתי (או חשבתי שידעתי) לאן היא תוביל. כאילו באמצע הדרך לנופש חלומי בתאילנד,  פתאום מגלה שאני בכלל בדרך למחנה עבודה במחנה פליטים סודניים במדבריות אתיופיה... אז גם זה חשוב, וגם זה יכול להיות עיסוק מספק... אבל לא בחרתי להגיע לשם...מישהו, או משהו, או איך שהוא זה נבחר בשבילי....  אז מה עושים? מייצרים חלומות חדשים? מייצרים משמעות חדשה לחיים? החיים ממשיכים באתיופיה? זה הוגן בכלל להמשיך כשהשותפה למסע קבורה מתחת לאדמה? זה הוגן בכלל להנות מהחיים האלה?
ועכשיו מגיע החלק של החיים ממשיכים....  הבטחתי לה הבטחה... יש ילדים... הם צריכים אבא חזק ושמח ומשמח... והבטחות, כך חונכתי, צריך לקיים...
ורגע... מה זאת אומרת להנות מהחיים בשביל אחרים? ומה עם עצמי? אני המשכתי לחיות, לא מתתי במסע... מה זה אומר? האם לרצות לחיות זה בגידה בה? האם לשמוח (מבפנים, לא כהצגה) זה לחלל את זכרה? האם שומו שמיים להיות עם אשה אחרת זה על תקן של מעשה בזוי שצריך לגנות? המחשבות האלה רצות לי בראש, אני יודע בפנים את התשובה, אבל השאלות האלה מכות ושורטות את הרוח...
אבל למרות השריטות... ולמרות הכאב... בחרתי בשלושה דברים:
1. לקיים הבטחתי לחיים מאושרים לילדים
2. לספק חיים מאושרים לילדים לא רק בגלל שהבטחתי, אלא כי כך צריך להיות
3. לעשות דברים שמסבים לי (כן לי באופן אישי, בלעדי, אגואיסטי, פרטי) הנאה וסיפוק בכל תחום ובכל אופן שאמצא לנכון....למה? ככה! כי בא לי.

לילה טוב....
האלמן הטרי

יום שישי, 2 באוגוסט 2013

שאלות קוסמיות

השבוע, הבכור שלי די הימם אותי והשאיר אותי חסר מענה. ביקרנו במסעדת הבריאות "מקדונלדס", בסיום טיול משפחתי. אולי שמעתם, אולי לא, אבל למקדונלדס יש מבצע שבו מגרילים מכוניות על פי מספרי מזל שניתנים למי שרוכש ארוחות. אז ישבנו לנו בסניף המקומי ואכלנו בשקיקה  את מנות הבריאות וסיפרתי להם שבכוונתי להכניס את מספרי המזל לאתר האינטרנט ואולי נזכה במכונית חדשה. בני הבכור הסתכל עלי במבט של "תאמר לי, אתה דביל או משהו כזה?" ואמר לי, "אבא, גם אם יהיו לך כל מספרי המזל שלהם אתה לא תזכה, אתה לא מבין שאנחנו חסרי מזל?". התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה "למה אתה אומר את זה?", למרות שתוך כדי שהמילים שלי יצאו מפי היה לי ברור היטב מאיפה זה מגיע ולמה התכוון המשורר. בני השיב לי במילה אחת  "אמא?" עם טון של "דה". מה אפשר לענות לו? איך אפשר להסביר שיש פה מקרה סטטיסטי, מסוג אחר לגמרי, שאינו קשור למקרה השני... אבל מזל הרי מטה סטטיסטיקה, אם יש לך מזל, אז גם אם הסיכוי שלך לשרוד הוא אחד למאה אתה תהיה האחד מתוך המאה....
זה קשה לשמוע מבנך שהוא סמוך ובטוח שהמזל לא לצידו... גם לא קדימה... אז ניסיתי לענות לו כמה שעות אחר כך... עם הסבר משכנע ומצחיק שחוסר המזל שלנו נגמר כי עכשיו אמא מנהלת את העניינים מלמעלה, והיא תדאג כמה שיכולה להטות דברים לטובתנו, אם הוא קיבל את זה או לא, ימים יגידו. 
וזה מביא אותי לשאלות הקוסמיות שאני שואל את עצמי... כמו בטח כל מי שחווה מה שחווינו... בעצם מה התכלית בקיומנו אם אנחנו זמניים פה? יאמרו אלו ואחרים שהגענו כדי לעשות את העולם יותר טוב... כדי שהדורות הבאים יחיו יותר טוב, כדי לעשות טוב אחד לשני, כדי להשאיר חותם... אבל אם אני זמני, והבאים אחרי זמניים ובסוף (בעוד אלפי/מליוני שנים גם צפוי או שנישרף מהשמש/יפגע בנו כוכב שביט וניכחד), אז מה זה משנה בעצם. הרי בעוד 90 שנה (במקרה הטוב) לא יזכרו אותה, ואולי גם לא אותי, וגם אם כן, אז עשר או עשרים שנה אחר כך נישכח, ואלו ששכחו אותנו ישכחו גם הם.... ואנחנו נישאר כאבק במקרה הטוב על פני כדור הארץ.... 
אז מה הטעם? 
ולא, אלו לא נורות אזהרה, לא הפכתי לאובדני או משהו כזה, סתם שאלות פילוסופיות שצצות לי בראש... 
זהו לערב זה...
אחלו לי בהצלחה בהגרלה, אם נזכה זו תהיה הוכחה ניצחת שהיא דואגת לנו מלמעלה....

:)
האלמן הטרי

יום חמישי, 18 ביולי 2013

מעגלים משפחתיים וחברתיים איתה ובלעדיה

משפחה... אי אפשר בלעדיה... אבל הרבה פעמים גם אי אפשר איתה...
כשאהובתי נפטרה (וגם כשהתגלתה מחלתה) כל המעגלים המשפחתיים התערערו. כל האיזונים והבלמים אינם כפי שהיו קודם. היא לא פה בשביל לספר להוריה מה נשמע עם הילדים... ואז אני צריך לעשות את השיחה הזו פעמיים.... היא לא פה בשביל לספר להוריה למה לא נבוא השבת לארוחה... שוב, אני צריך לעשות זאת (כאילו ההורים המשוגעים שלי לא מספיקים לי).
פתאום אחי הגדול, שתמיד היינו מחוברים הוא האדם (החי) הכי קרוב לי בעולם ולא היא... פתאום סבא וסבתא לא רק באים לבקר אלא גם באים לעזור במשימות הבית... (פאק, אני בן 43, מה פתאום מחטטים לי בכביסה ועושים לי ספונג'ה בבית?! אני מ ס ת ד ר!!!) אבל גם ההורים שלי וגם ההורים שלה לא מקבלים את זה שאני לא רוצה את עזרתם הפיזית במשק הבית שלי... אז מה לעשות? לריב? להיות אגרסיבי... אז למרות החדירה למרחב המשפחתי, אני מודה על האמת, זה לפעמים באמת עוזר.... אני מרשה להם If that's what's makes them happy...
בתכלס, אם חושבים על זה... ההתמודדות עם המשפחה שלה (בנוסף לשלי) היא עוד התמודדות שעלי להתרגל לנהל אותה בעצמי, לבדי, סולו, כמו הרבה דברים אחרים שפעם הייתה חלוקה כלשהי ביני לבינה... חלוקה שכל זוג שחי ביחד מכיר...  הניקיון בבית והכלים בכיור... להוציא את הכלבים לטיול.... להלביש את מי שזקוק להלבשה... להסיע לבית הספר...לשלם חשבונות, לקחת את הרכב המשפחתי לניקוי (כן, הסתדרנו עם אחד, אבל גדול), לזכור ימי הולדת של כל המשפחה גם שלי וגם שלה (ותודה לאל שיש פייסבוק שיזכיר לי) לקנות מתנות לחברים, לקנות מתנות לילדים של חברים (אלוהים ישמור כמה כסף על מתנות), נראה לי שהבנתם את הרעיון...
פתאום מעגל החברים שלי מתרחב... הרבה מהחברים והחברות שלה מתקשרים אלי... והיא הרי אהבה את חבריה והם אותה, ואני צריך להמשיך לתת להם ממנה, אבל הפעם דרכי ודרך הילדים ולא ישירות דרכה....

זהו,
לילה טוב מהאלמן הטרי




יום שבת, 6 ביולי 2013

הזוגיות הבאה... WTF?

מוזר. איך ניתן לחשוב על זוגיות אחרת כשההוויה שלך מלאה במישהי שאתה אוהב? למה זה בכלל רלוונטי? הרי הרגע כתבתי שאני אוהב אותה לא? אבל היא לא פה... ואני עדיין חי (לפחות בפעם האחרונה שבדקתי). מה בכלל יש לאישה אחרת לחפש אצלי? הרי אני חבילה מסובכת מאוד. אלמן טרי+4 ילדים שעברו משבר קשה ועדיין מתמודדים (כמוני ואף יותר טוב ממני).

נכון, יש לי הרבה מה לתת, אבל אין לי פניוּת לתת את זה. הרי מה שמעסיק  אותי רוב הזמן זה הילדים... איך אני מסייע להם להמשיך את החיים בצורה כמה שיותר פשוטה, ללא זעזועים נוספים, וללא סיבוכים מיותרים. ואשה נוספת שנכנסת לחיים בעיני זה סיבוך.

מצד שני, בכנות, חסר לי. חסרה אינטימיות על כל רבדיה. היכולת להחשף בפני מישהי לא רק במסכה שאני עוטה על פני ביום יום אלא גם בלעדיה. יש מסכה כזו. המסכה הזו עוזרת לי להתמודד דווקא עם הסביבה התומכת, זו שצריכה לדעת שאני בסדר.

בעיני אינטימיות זו היכולת להחשף בפני מישהי בצורה הכי אמיתית. עם כל קשת הרגשות והמחשבות. אינטימיות זה גם בהיבט הפיזי... להנות ממנעמי הגוף בצורה פתוחה, מתוך קרבה ורצון לא פחוּת משלי בהנאת בת הזוג....

איך אפשר ליצור אינטימיות כזו בלי זוגיות? האם יש סתירה בזה שאני רוצה אינטימיות כזו אבל ממש לא מעוניין בזוגיות חדשה? אין לי מושג. נשמע לי מסובך. ובכלל, להיכנס למיטה עם מישהי אחרת? באיזה שהוא אופן אני כמו נער צעיר שחושש מהפעם הראשונה... אז אשאיר את זה כרגע בגדר פנטזיה, אולי יום אחד אתקל במישהי שרוצה בדיוק כמוני.

לרגע שכחתי שהמחשבות האלה לא נשארות בראשי אלא יפורסמו עוד דקות מעטות... אבל הגדרתי לעצמי שבלי צנזורה, אז כך יהיה.

לילה טוב,
האלמן הטרי

דרך אגב אני ממש מצטמרר מהמונח "פרק ב".

יום חמישי, 4 ביולי 2013

צרכים שלי. רק שלי.

צורך במראה עיניים
צורך במגע שפתיים
צורך בללכת עם יד בידי
צורך לעשות לא לבדי

צורך בחיבוק אמיץ
צורך במבט מציץ
צורך להתעורר כשנדלק אור
צורך לתקן ולהרגיש גיבור

צורך בחיוך קורץ
צורך בליטוף לוחץ
צורך במין זמין
צורך במין מזמין

צורך במריבה.
צורך בהקשבה.
צורך בברוגז
צורך בשולם

צורך בחנות לבני נשים
צורך ביכולת להרשים
צורך בזריקת תחתונים מתפוררים
צורך בתוכניות וגורל משותפים

צורך בעזרה מובנת מאליה
צורך בכעס על כך
צורך בעצה טהורה
צורך בה...



יום רביעי, 3 ביולי 2013

זה אמור לקרות רק בסרטים, לא? או מה משותף לי ולפורסט גאמפ...

מכירים את הסצנה בסרטים שבה מישהו מקבל בשורה שהוא חולה במחלה ממארת? או שהוא עומד למות? או שנשארו לו כך וכך חודשים לחיות? אז אנחנו "זכינו" להשתתף בכל הסצנות האלו. הבעיה שזה היה במציאות ולא בסרט.

החל מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון הכל נראה כמשהו לא מציאותי, לא שייך אלינו בכלל, לא יכול להיות שהוא מתרחש. הרי שנינו בריאים, ספורט זה חלק משגרת חיינו, תזונה יחסית טובה, לא מעשנים... אז סרטן? ואם כבר זכינו בהגרלה האכזרית הזו, למה לא סרטן השד? סרטן שחלות? סרטן עור? משהו שעוד אפשר להתמודד בסיכויים גדולים, למה סרטן קטלני שבו מחצית האחוז שורדים מעל 5 שנים? (לא אכנס יותר מדי לפרטים, אבל סוג קטלני של סרטן ריאות) 
באופן תמוה האמנו שנינו שהיא תהיה אחת מאותו חצי אחוז.

ואז הגיע השלב שבו הרופאים "מרימים ידיים".... כן כן... ממש אומרים לנו אין לנו יותר דרך לעזור, למעט להקל על הכאבים... והרופא לוקח אותי הצידה ואומר לי שהוא צופה שהיא תשאר בחיים כחודש-חודשיים לכל היותר... ואני שומע את המילים ולא מבין איך זה יכול להיות קשור אלינו... לא יכול להיות שלא יהיה פה סוף טוב! 

אבל אהובתי הייתה חזקה ממני... אחרי ההלם הראשוני נכנסה למוד של פרידה... ביקשה נייר מכתבים וביקשה מצלמה. אני לא עמדתי למות, אבל היה לי קשה הרבה יותר ממנה לקבל את הגורל. ואז החלה בכתיבת מכתבים לאנשים החשובים בחייה... ועשתה זאת עד לשבוע שלפני מותה... וצילומים... השאירה לכל ילד סרטון שבו היא מדברת אליו ומיועד אליהם כל אחד בגיל בר/בת מצווה... הגדול יקבל שנה הבאה... האמצעיים יקבלו בעוד כמה שנים והקטנה יש לה זמן.... אז אני רואה אותה מצד אחד כותבת במרץ, מצד שני משתמשת בשארית כוחותיה. כשאומר לה אולי תנוחי, מסתכלת עלי ואומרת ואולי לא אספיק, אני רוצה להספיק כל עוד יש לי כח...רוצה לומר דברים ולא להעלם בלי...

וכל יום מצבה מתדרדר... וכל יום משהו אחר כבר לא בסדר... עד ששוב, הרופאים מציעים להביא את הילדים למפגש פרידה... בכל השבועות האלה אנחנו מתנהלים אחרת ממה שהתנהלנו בזמן המחלה... אני מפסיק לומר להם "אמא תחלים" ו"יהיה בסדר". הגיע הזמן לספר את הבשורה הקשה... מתחיל בגדול שמבין הכל, עובר לאמצעיים שגם הם גדולים מספיק להבין... וגם לקטנה ששואלת למה הגדולים בוכים מספר שהם בוכים כי אמא כבר לא תבריא... 

ואז נפגשים בבית החולים... וכמו בסרטים... אמא מחבקת ובוכה ומנשקת וכל המשפחה מסביב... ואתה בתוך הסצנה... ולא מאמין שזו המציאות... ולא מאמין שאתה נפרד מאהובתך שמצד אחד הספיקה המון ומצד שני לא הספיקה כלום....

זו המציאות... והחרא הזה קרה לנו... ואנחנו עושים כמצוותה וממשיכים לחיות... עם הכאב, עם הזיכרונות והאהבה אחד לשני ואליה....

לילה טוב...
האלמן הטרי


יום שני, 1 ביולי 2013

שנת הלימודים הסתיימה.... איך מסכמים שנה כזו?

כמה תודות צריך לומר כשמסתיימת שנת לימודים. אם יש מורים ואנשי צוות טובים שמלווים את ילדינו אז כדאי לומר מילה טובה. כשקורה משהו נורא כמו שקרה לנו, התודה הזו מקבלת עומק ומשמעות גדולה נוספת.

אני ואשתי ברי מזל (כן, מרשה לעצמי לומר זאת), שילדנו נמצאים במסגרות כאלו. מהתחלה התייחסו בשיא הרצינות לסיוע לילדים להתמודד עם המחלה של אימם והכילו את הקשיים שהתלוו לכך.
תארו לעצמכם ילד מהכיתה שמספר לחבריו שאמא שלו עומדת למות... איזה רעש זה עושה? אז למזלנו היה לנו את היכולת ליידע מספיק זמן מראש, ולתת לצוות להתארגן, ולהכין את הכיתות לידיעה הזו בזמן אמת... כך שכשהם הגיעו לבית הספר לאחר החדשות המרעישות הם קיבלו חיבוק לא רק מהמורות אלא גם מהתלמידים והמהומה שנוצרה הייתה מהומה מנוהלת ומבוקרת...

הילדים היוו גורם תומך לא פחות מהמבוגרים. זה היה מדהים לראות את זה. כל אחד מהבנים הגדולים קיבל תמיכה וחיזוקים מחבריו (מדובר בכיתות ו' ו-ב') בצורה שהתאימה לו. אני מאמין שזה גם בזכות הכנה נכונה של הצוות המקצועי.... אז איזה תודה מספיק גדולה יכולה להיות להתנהלות כזו?

בסוף שנה נגמרים גם חוגים. גם שם המורים היו מיודעים על המצב, וגם הם נתנו את חלקם ותמיכתם... אני מניח שהייתי נוהג כמותם, אבל בכל זאת הרגשתי שזה משהו מעבר למה שאני הייתי מסוגל לתת במקומם... הם ממש הזדהו עם הילדים, הכילו את כאבם בצורה הכי טובה שהייתי יכול לבקש... אז הנה, אני מודה גם למורים בחוגים...

הסתכלתי על התעודות של הילדים... ציונים טובים... לא שהציונים חשובים לי... אבל זה כן איזה שהוא גושפנקא שהם בסדר. אף אחד מהם לא הלך לאיבוד בעקבות מה שקרה, המשיכו לתפקד וללמוד, הרבה יותר טוב ממה ששיערתי שיהיה.

תוך כדי כתיבת הדברים אני מבין שאעבור עוד נקודות ציון כאלה של "סיכומי שנה" - ראש השנה, תחילת 2014, השנה למותה....
מקווה שיהיו לי דברים אופטימיים לכתוב...


לילה טוב בדיוק בחצות....
מהאלמן הטרי

נ.ב.
אשמח לקבל תגובות/+1 וכאלה רק כדי לדעת שלא רק רובוטים של מנועי חיפוש נכנסים לאתר הזה...

יום חמישי, 20 ביוני 2013

בשביל מה יש חברים?

הפעם אכתוב על חברים.... אתחיל בזה שאין בליבי על אף אחד... בעצם זו אמירה לא כל כך כנה... יש בליבי על כמה... אבל למדתי יחד עם אשתי שיעורים רבים על התנהגות אנושית לחיוב ולשלילה במהלך המחלה ולבד לאחר שנפטרה....

מה מגדיר אדם שנמצא אתך בקשר כחבר? היכולת שיחה מעמיקה ופתוחה מעבר לשיחת חולין? הימצאותו לצדך בשעת צרה? או אולי דווקא לא בשעת צרה, כשהכל טוב ונעים? אני לא יודע להגדיר קריטריונים מדוייקים, אני חושב שזה משהו שחשים אותו. וכל עוד אין משבר, אז גם אם אתה לא בטוח לגבי החברים, אין יכולת לוודא מי חבר אמיתי ומי לא....

בראיה שלי המבחן החשוב לחברות זה דווקא ברגעים קשים וברגעי משבר כמו שחווינו...

כמו בצבא אפשר לחלק את החברים שלנו לשלוש קבוצות:

הראשונים הם הנעלמים - ברגע ששמעו על מחלתה של אשתי, הביעו זעזועם וכאבם ונעלמו להם באופק. מדי פעם הרימו טלפון, שמצידי נראה כלצאת ידי חובה (אשתי הייתה יותר גדולה ממני בקטע הזה), אבל חוץ מזה כלום, בעצם לא כלום, הם טרחו גם לומר "אם יש משהו שאני יכול לעזור" (זה נחשב?). הנעלמים גם נעלמו לגמרי בדרך כלל לאחר מותה של אשתי.

השניים הם הקאמבקיסטים - אלו הם חברים שנותק איתם הקשר במהלך השנים (בגלל סיבות כאלה ואחרות, קרי החיים...) וכששמעו על  מצבה ומחלתה הופיעו כאילו שום דבר לא קרה. עם חלקם זה היה נעים ונחמד ומשמח, עם חלקם זה היה מוזר ולא טבעי.... אלו שלא התאים לאשתי החזרה לחייה נחסמו על ידי בצורה מאוד מפורשת. בתקופה שנלחמנו על חייה של אשתי מה שעניין אותי והקפדתי בקנאות, זה שתהיה לה הרגשה טובה ושתהיה עם מי שהיא חפצה...
גם קבוצה זו כללה חברים שעשו "קאמבק" לאחר מותה, זאת בגלל שלא שמעו על מחלתה....

הקבוצה השלישית והמובחרת היא  חברי האמת - אלו שידעת שירתמו מלכתחילה ואכן כך היה. אלו שעשו הכל כדי להקל גם עליה וגם עלי. אלו שקיוו איתנו והתפללו והאמינו שזה יגמר אחרת.... אלו שבכו איתנו וגם בלעדינו.... אלו שנשארו גם לאחר לכתה....

אז מיהם החברים האלו שהם חברי האמת? איך יודעים לפני שמשהו כזה קורה את התשובה? אני חושב כמו שחשבתי שאפשר להרגיש את זה... עם כל המטען שיש לי לגבי חברים מסויימים אני זוכר שאנחנו בני אדם... ובני אדם מורכבים מהתנהגויות שמושפעות ממליון דברים.... ולכן אני שם את המטען מאחור... ממשיך ללכת בדרכי עם חברי האמת והקאמבקיסטים, שפשוט טוב לי להיות בחברתם....

האלמן הטרי

יום שלישי, 11 ביוני 2013

אלמנוּת עם ילדים... לא מה שחשבתם...

אז מה השתנה בעצם באבהות שלי? הרי קודם גם הייתי אבא (רוצה לחשוב שטוב).
אמנם אנחנו חיים בעידן מודרני, בו אבא חולק עם אמא כמה שאפשר גם את גידול הילדים, אבל תסלחו לי... אמא באמת יש רק אחת.... 

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם".... לאחר לכתה של אהובתי, קיבלתי פתאום מושג על דברים שלא היו מובנים לי קודם, או שחשבתי שהבנתי, או שלקחתי אותם כמובן מאליו, כמו שקורה לגבי דברים רבים בחיינו....

למה אני מתכוון? אתן דוגמאות:
ארון בגדים מסודר: ממש קשה לשמור על זה. הילדים כל הזמן מוציאים בגדים וכמובן שלא כמו שצריך.... מהר מאוד הכל הפך להיות מבולגן... ולקח לי זמן עד שהשתלטתי על הדבר הזה... השקעתי מאמצים בפינה הזו הרבה מעבר למה שחשבתי שאצטרך להשקיע....

תשומת לב: איך מחלקים מספיק לכולם? כשאהובתי הייתה בריאה היא הייתה מתקתקת... מספיקה להכין שעורי בית עם הגדול, מספיקה לשחק עם שני האמצעיים, וגם תוך כדי לטפל בקטנה... אני מוצא את זה מאוד מאוד קשה! אמנם היה לה גם אותי אבל במהלך השבוע בד"כ בשעות הערב הייתי בעבודה... ואת זה לא רוצה לומר שלא הערכתי אבל היה נראה לי די מובן מאליו ולא במיוחד מסובך.... אז זהו שזה כן מסובך. אני מוצא עצמי מנסה לחלק את עצמי ל-4, ובסוף תמיד מישהו קיבל פחות תשומת לב ממה שתכננתי....

חברים של הילדים ושמות: אני גבר אולי קצת טיפוסי... מודה בזאת... (לכל אחד חסרונות לא?)... אני משייך את זה לגבריותי אבל אני גרוע בשמות... אהובתי שלטה מהשבוע הראשון ללימודים בכל השמות של החברים של הילדים בכל גן/כיתה חדשה. היא ידעה לשייך מהר הורה לילד והתחברה מהר להורים... אני ממש גרוע בזה... אין ספור פעמים אני פוגש הורים, משוחח ולא נעים לי לשאול איך קוראים להם לעזאזל...  זה ממש מביך.... פתאום נפל לי האסימון שהייתי נוהג ללחוש לה שתאמר לי איך קוראים לכל מיני אנשים ומי הילד שלהם.... אז עכשיו אני משנן לעצמי או שואל את הילדים בשקט, כדי לא לעשות פדיחות.....

האלמן הטרי


יום שלישי, 4 ביוני 2013

חלית בסרטן? טיפים מ"מישהו שמבין"...

קצת מהתובנות שלי על מה נכון לעשות וכיצד לנהוג במקרה ומישהו קרוב (בדגש על בן/בת זוג) חלה בסרטן:

1. רופא מטפל - לכו למומחה הכי טוב בארץ לסוג הסרטן הספציפי שהתגלה. אחרי שראיתם אותו קבלו חוות דעת נוספת ממומחה טוב ממנו. יכול להיות שתקבלו חוות דעת שונות, אם כך לכו לרופא שלישי ורביעי אם צריך. מצאו את הרופא האונקולוג שאתם מתחברים אליו ובוטחים בו, הוא הכי חשוב - הוא ילווה אתכם ויקבע את מסלול הטיפול. זו אחת ההמלצות החשובות בפוסט הזה. אם הרופא אנטיפט תברחו ממנו, יש גם רופאים מעולים וגם אמפתיים.

2. פסיכולוג מלווה - מתחילת הדרך דאגו למצוא פסיכולוג בעל נסיון בליווי של חולי סרטן - לאשתי ולי הייתה הכוונה ששווה זהב. גם במהלך המחלה וגם היום הילדים המשיכו לתפקד גם בזכות ההדרכה שקיבלנו... תהיו רגישים לגבי המצב של הילדים ואם יש צורך הצמידו גם אליהם פסיכולוג שילווה.

3. זכויות - לא ממליץ להשתמש בלבנת פורן ודומיהם. כל בית חולים מעסיק עובדת סוציאלית שיכולה להנחות. יש אין ספור אתרים שמפרטים את הזכויות שמגיעות לחולי סרטן ומשפחותיהם. מחלקת הרווחה בעיריה גם כן עשויה לעזור אפילו מעבר לדברים שמגיע פורמלית.
אל תתביישו לממש את הזכויות שלכם. זה אמנם בירוקרטיה אבל זה יאפשר להתפנות לטיפול ולדאוג רק לבריאות. אנחנו מימשנו את הדברים הבאים:
1. פנסיית נכות
2. קצבת נכות מביטוח לאומי
3. תו נכה לרכב
4. החזרי נסיעות לטיפולים
5. הנחה בארנונה לנכים (נדמה לי שהיה גם הנחה במים)
קיבלנו מהעיריה סיוע גם בשכר הלימוד לשנים הקטנים שבגנים.
הנ"ל ועוד מרוכז בחוברת "זכויות ושירותים לחולי סרטן" של האגודה למלחמה בסרטן.

4. סדרי העדיפויות -  בתקופה של הטיפולים הם ישתנו.... מהילדים במרכז החולה הופך להיות במרכז העניין. זה לא אומר שהילדים לא יקבלו תשומת לב, טיפול וכו' רק שראשית הדאגה והמשאבים של בני הזוג צריכים להיות מופנים לטיפול ולרווחה של החולה. זאת בהנחה שיש מעגלים משפחתיים קרובים שיכולים לסייע ולתמוך.

5. שגרה -  שמרנו כמה שיותר וכמה שאפשר לילדים על השגרה. אמנם אמא חלתה אבל הבית המשיך להתנהל עם אותו סדר יום, אותם פעילויות (חוגים/חברים וכו'), אותם כללים.... כמובן עם היכולת להכיל את הקשיים... וזה מביא אותי לסעיף הבא.

6. שקיפות -  נהגנו בשקיפות מהתחלה. סיפרנו על המחלה, סיפרנו שאמא תבריא (מה שהאמנו שיכול לקרות ועליו אשתי נלחמה), וכשהעניינים הסתבכו סיפרנו לכל ילד על פי רמתו גם על מה שצפוי... כולל כשאפסה התקווה... הדבר היה חשוב לכולם, גם לאשתי, גם לי וגם לילדים היכולת להיפרד ולומר דברים אוהבים וחשובים אחד לשני, דברים שילוו אותם לכל חייהם גם אם כרגע הם בגיל צעיר. אני מרגיש שהשיתוף חיזק את האמון של הילדים בי, לא שיקרתי להם מעולם והם במודע או לא במודע מעריכים את היחס הזה מאוד.

7. הקשר הזוגי - למרבה הפרדוקס המחלה שלה קירבה אותנו כמו שמעולם לא היינו קרובים... נצלו את המחלה, גם אם הפרוגנוזה טובה לבחון מחדש את חייכם ולכוון אותם מחדש. מן הסתם זה יקרה בכל אופן גם אם תהיה החלמה מלאה. אבל אני מרגיש, למרות הטרגדיה, שקיבלנו הזדמנות שניה לחוות אחד את השניה, להסתכל על הדברים החשובים בחיים באופן שראוי להסתכל עליהם ולקבל פרופורציות נכונות.... נשמע כקלישאות אבל ברגע שנכנסים לסרט הרע הזה... זה מקבל משמעות אמיתית שמציפה את התודעה....

מקווה שקראתם את זה רק מתוך עניין ולא צורך, ואם כן מתוך צורך אז רק בריאות.....




יום שבת, 1 ביוני 2013

חשיבה חיובית (אפשרי בכלל?)

עד שהיא נפטרה הייתי עסוק מאוד בקריירה.... אמנם היינו זוג "מאושר", אבל רק כמה שאפשר להיות מאושר במדינה הזו. הרי לא היו לנו חיים אידיאלים בהיבט של אבא שמגיע בשעות נורמליות מהעבודה, ולא שהרווחתי טונה של כסף כמו הטונה מאמץ שהשקעתי בקריירה... אבל הזמן שכן היינו ביחד גם בזוג וגם עם הארבעה היה זמן יקר מפז. אז אם מנסים לחשוב חיובית (וזה דורש מאמץ).... הספקנו המון: התחתנו, טיילנו, בנינו בית, הולדנו ילדים, רכשנו השכלה גבוהה תוך כדי. האמת שהרגשנו כאילו גדלנו ביחד... למרות שהכרנו הרבה אחרי הצבא.
אז ממשיכים בחשיבה החיובית.... עם מה נשארתי: עם הילדים המקסימים שלנו. האמת (ואני אובייקטיבי) הם באמת מקסימים. כל אחד יחיד ומיוחד וגורם שמחה רבה לי ולסובבים... עכשיו כתבתי משפט שכלל את המילה שמחה... אדם "נורמלי" לא היה כותב את השורה הבאה.... השמחה שלי כרגע מסוייגת.... תמיד יש גם בשמחה את תחושת ההחמצה. איך היא לא פה לראות...
אז החיים נעצרו מלכת.... אבל יש בזה גם משהו טוב.... יש פה הזדמנות שניה... ואני מתייחס להיבט התעסוקתי. במקצוע שלי אני נדרש לשעות  עבודה רבות וגם משונות (עובד עם חו"ל הרבה). מאז המחלה עצרתי הכל, לא מזמן סיימתי פורמלית במקום העבודה וכעת אני נדרש לחשיבה מחודשת איך אני מגדל 4 ילדים לבד וגם מצליח לפרנס.... אז זו ההזדמנות... אני מנסה לחשוב כיצד אני רותם את מה שאני יודע ובונה לעצמי מסלול תעסוקתי שיאפשר לי מלבד פרנסה גם הגשמה והנאה....למצוא את הדבר הזה יקח לי זמן... אני חושב וחושב ומעלה כל מיני רעיונות, אבל הרבה מהם בסדר ולא יותר... אין את ההתאהבות, אין תשוקה... אבל זה פוסט על חשיבה חיובית... אז אני מניח שזה עניין של זמן.....

זהו....
לילה טוב...

האלמן הטרי

יום שישי, 31 במאי 2013

איך זה שכוכב קטן מעז.... למען השם....

הי...
בלי הקדמות מיותרות היישר לליבת העניין...אבל...מילה קשה....משום מה כמעט תמיד קשורה למוות....
אז אני שם.... אמנם השבעה עברה, ועבר גם החודש, אבל התבניות ונקודות הציון שבדרך, הן לא העניין... העניין הוא מה קורה בלב ובנשמה אתמול, היום ומחר.... אז אני לא אוהב את המילה "אבל". הסיבה העיקרית היא כי היא שמה אותי במקום מאוד לא אישי... ומה שהיה לי עם אשתי היה הכי אישי בעולם.... אז מה אני כן.... כרגע תבשיל שמורכב משני חלקים:
1. החצי האלמני האבל
15 ק"ג עצב
10 ק"ג געגועים
10 ק"ג חשש
5 ק"ג כעס (אתייחס אליו בהמשך)

2. החצי המתפקד מקיים צוואתה לשמוח ו"להמשיך לחיות"
20 ק"ג אבא אחראי ודואג לילדים
5 ק"ג אמרנו אחראי? אז גם דואג לפרנסה....
5 ק"ג מלא בתשוקה וגעגוע למגע נשי קרוב
5. ק"ג שמח
5 ק"ג דרוך לבאות......

סה"כ 80 ק"ג ....
מציע לכם לעשות תרגיל ולסמן מה מהרכיבים שלי נמצא אצלכם ביום יום... אני מניח שלכל היותר חצי וכנראה החצי המתפקד.....

אז איך בכל זאת אני מתאר את האבל שלי? מחשבות....פעם הייתי עסוק במחשבות על עבודה, פרנסה, דאגות. היום לאחר שקרה הדבר הנורא מכל לאשה שלי, כל הדאגות היומיומיות נראות טפלות, קטנות, לא משמעותיות.... כל הפריזמה משתנה... אמירה מאוד קילשאתית, אבל מצאתי שקילשאות, כשנאמרות בתוך סיטואציה אמיתית הן די נכונות.....
אתן דוגמה: "הכל מתגמד....".... אז באמת כל הבעיות וה"צרות" היומיומיות פתאום נראות לא כל כך נוראיות...
אז המון מחשבות עליה... ועצב על מה שקרה לה.... אני מוצא עצמי מרים ראשי לשמיים (כשאני בחוץ) ומדבר אליה במחשבות....תוהה אם היא שומעת....

לא הולך  לשמחות. האמת קשה לי לשמוח עכשיו.... אני מוצא רגעים מועטים שבהם אני ממש שמח.... ההרגשה שלי היא שאם אני לא שמח שמחה אמיתית, כמו ברוב האירועים שבעבר השתתפתי בהם, נוכחותי מיותרת.....

אז זו הטיפה בים האבלות שבחרתי לשתף כרגע....

לילה טוב....

האלמן הטרי....

יום רביעי, 29 במאי 2013

מי אני, מה אני, מה אני רוצה....

שלום!
לא יודע האם אתמיד, לא יודע האם זה יעשה את מה שזה אמור לעשות... אבל אני פה...
בכוונותי לשתף בצורה אנונימית מחשבות, חוויות ורגשות בצורה הכי אמיתית שאפשר (בגלל זה האנונימיות, יהיו פה כנראה גם דברים שיכולים לא להיות מובנים למכרי)...

הכותרת מספרת על הסטטוס שלי.... אבל אני תוהה האם מעכשיו זה גם מי שאני? אלמן? זה מגדיר את הזהות שלי?
למרות שמבפנים אני די מתמרד נגד הסטטוס הזה , אספר איך הגעתי עד הלום....

אשתי  נפטרה לפני כארבעה חודשים, לאחר מאבק ממושך מאוד במחלת הסרטן. היא חלתה בסרטן נדיר, כזה שהסיכוי לחלות בו שווה לזכיה בהגרלה הגדולה של הלוטו בארה"ב.... כדי לשרוד את הסרטן הזה היה צריך לזכות גם בפעם השניה... מה שלא קרה....
היינו זוג מהחלומות.... אוהבים, דואגים , מפרגנים, נותנים מקום, דוחפים, ומעריצים.... יש לנו 4 ילדים מתוקים בני 2-12. (3 בנים ובת).... שנפרדו כל אחד בדרכו מאמם, ושזו נפרדה מהם בדרכה המיוחדת (אולי אפרט בפוסט אחר).....

אז חצי שנה אני בתוך ענן שחור... שכרגע חונה חזק מעל לבית שלי, למרות השמש ולמרות הקיץ ולמרות החום.... כן. יש נחמה בילדים... הם מתוקים, ואהובים וממלאים בשמחה את הבית למרות מה שקרה... אבל זה לא משנה את העובדה שהיא עזבה אותנו לעולם הבא מוקדם. מוקדם בגיל, מוקדם בשלב בחיים שלה, שלי ושל הילדים, לפני ההורים שלה, לפני הסבתות והסבים שלה, לפני הרבה כאלה שלכאורה לפניה בתור.... (באמת שמאחל לכולם אריכות ימים עד 120 ומעבר)....

אני עוצר פה... בחצות הליל (כן, הפכתי לחיית לילה).... 
לילה טוב לי וגם לכם

האלמן הטרי