זה לא אתם זה אני...:) פוסט סיום...

23 פוסטים במהלך 2013, פוסט אחד מסכן השנה... עובר עלי משהו...
אמרתי לעצמי כשהתחלתי לכתוב בבלוג הזה שכל עוד הכתיבה נשפכת ממני, ואני לא צריך להתאמץ כדי להוציא את המחשבות והחוויות והרגשות וכל מה שהיה צריך לצאת החוצה אז אמשיך... כרגע זה לא המצב.
כנראה שמצאתי לי במהלך הזמן עוד ערוצים לשפוך ולהיפתח בצורה שלא יכולתי מספר חודשים קודם. כך שיצא כמה וכמה פעמים שישבתי מול המחשב וחשבתי על מה אכתוב הפעם. והייתי צריך להתאמץ. וברגע שזיהיתי את המאמץ עצרתי ואמרתי לעצמי שאכתוב כשזה יצא בקלות. וזה לא קורה, כמו ששמתם לב (או שלא).
אז כנראה שאני צריך לסיים.

אני רוצה לשתף אתכם בכך שהבלוג הזה עלה על כל דמיון שהיה לי לפני. בעצם כתבתי אותו לאנשים שלא חוו אובדן, כדי לפתוח איזה שהוא חלון לעולם של אדם שנמצא בסיטואציה שלצערנו מתרחשת כל יום, לתת לאלו שלא חוו להיכנס מתחת לשכבות ההגנה והמסכות שאני עוטה כל יום כדי לשדר לעולם שהכל בסדר, שיהיה רגוע... כדי שאם יתקלו אי פעם במישהו או מישהי בסיטואציה כזו, יהיה להם עוד איזה שהוא מטען קטנטן.... זו הייתה הכוונה שלי.

בפועל... החל מהפוסט הראשון, קיבלתי תגובות בעיקר מאנשים שבמצב שלי, שקוראים ומזדהים ומזהים כל אחד את הנקודה הנושקת לסיפורו ולחייו. התגובות הבהירו לי מצד אחד שמה שעובר עלי אחרי שאהובתי נפטרה דומה מאוד למה שעובר על אחרים. שזה בסדר להרגיש מחוץ לעולם תוך כדי שרגלי על הקרקע, שזה בסדר גם להתבוסס באבל בצורה כזו או אחרת, שזה בסדר להיות מה שבא לי מתי שבא לי גם בגלל מה שקרה וגם בלי קשר... יצרתי קשרים כאלה ואחרים, וגם ניתקתי (זה המקום לבקש מחילה אם חלילה מישהו/י נפגע), שמעתי סיפורים וכל אחד מהם נוגע וכואב כואב כואב... בתור "בעל הבית" הרגשתי אחריות לענות לכל מי שפנה אלי, ומהר מאוד גם הזדהות.

בתחילה התגובות היו בעיקר מקוראות, אח"כ, כשהבעתי תמיהה על כך שרק נשים פונות, זכיתי גם לשמוע מגברים שחוו אובדן של בנות זוגם... גם זה היה מרגש וכואב... 

אז לאן אני הולך מפה? נדמה לי שהיה פוסט עם ה"לא נודע"... אז העכשיו והמחר הוא עדיין לא נודע, אבל חלקים שונים ממנו קצת יותר ברורים... אני במסע, יחד עם ילדי.המוחשיות של המוות יותר מהכל חידדה את הסתכלותי על החיים ועל מה שאני רוצה לעשות אתם ביתרת זמני הלא ידועה. המוחשיות של המוות דוחפת אותי היום לחיות, לא במובן הפיזי (רצוי גם במובן הזה כמובן) אלא במובן החוויתי, הרגשי. אני מסתכל היום מבעד לעיני ורואה את העולם אחרת ממה שראיתי אותו טרם מחלתה של אהובתי. 

נדמה לי שכתבתי את זה פעם, ואם לא אז אכתוב עכשיו (לפסיכולוגית שלי בטוח אמרתי את הדברים הללו)... אני מרגיש שאם הייתי חוזר לשגרת חיי הקודמים (עבודה, ילדים, שינה, ילדים, עבודה וחוזר חלילה) הייתי חוטא למוות שלה. במותה היא ציוותה לי לחיות חיים טובים יותר מאלו שחיינו לפני (ובאמת שהיה טוב). במותה צוותה לי לחיות חיים שבהם הדברים הכי טובים קורים לי ולילדי, לא מהשמים אלא מעשיה שלי ומכוונה שלי ומאמץ שלי והשתדלות. מכוונות לחיים בהם יש משמעות לכל רגע (טוב הגזמתי, כמעט כל רגע) ודברים פשוטים מוערכים. מתי שהוא גם תגיע נתינה לחלש. זה גם חלק מההגשמה...

אז זהו... שוב תודה, ומי שמעוניין להמשיך לשמור על קשר אז בשמחה. ניתן באמצעות המייל anialmani@gmail.com

הצלחה, בריאות ואושר לכולם!

האלמן הטרי

התנצלות, שנה ועוד משהו עתיק מהמגירה

אתחיל בהתנצלות על כך שלא כתבתי חודשיים (!) קיבלתי מיילים "זועמים" על כך, והשבתי לכולם, אבל קורה אצלי המון ולא הייתה לי פניות להתיישב ולשפוך למקלדת. עכשיו מנסה. 

אתחיל בזה שאני קצת פחות מחודש אחרי שנה לפטירתה. יום השנה היה מסומן אצלי בתודעה כאיזה שהוא תאריך שהוא מאוד משמעותי מבחינת "תהליך האבל" (סליחה על הביטוי שאני ממש סולד ממנו). עד אותו תאריך מאוד התרכזתי בה, בצער ובכאב ובמה שעובר עלי ועל המשפחה. ההכנות ליום השנה לא אפשרו לי בכלל להסתכל קדימה אלא רק להתרכז בנושא הזה. 

עכשיו, איך שהוא, אני מתחיל לחשוב איך אני רוצה לחיות את המשך חיי. מכל הבחינות. איך אני מגדל את ארבעת ילדי בצורה הכי טובה שאפשר, איך אני מתפתח במקצוע שלי שאותו אני כל כך אוהב, אבל בכל זאת רוצה איזה שינוי, איך אני חי עם הסביבה שלי בתור עצמי, לבד, ללא בת זוג. איזה סוג מערכת יחסים אני רוצה עם מישהי אם בכלל, המון שאלות שלא לכולן יש לי מיד תשובות, אבל ככל שהזמן חולף הפזל הזה מתחיל איך שהוא להסתדר במקום...

לסיום, עוד שיר שכתבתי לה עוד לפני שהתחתנו....

ושוב המילים מקבלות משמעות מרטיטה, לאור זה שהיא איננה....

יש לי אותך וזה הכי

יש לי אותך וזה אמיתי

שלוש פעמים בשלוש שניות

שלוש תמונות יפות שונות

את ואני כך השיר אומר,

את ואני זה לא יגמר

את שם רחוק ואני אמנם כאן

אבל את ואני ממשיך כל הזמן

חמודתי, יקירתי, אהובתי

אהבתך היא תשוקתי,

תשוקתך היא שמחתי,

שמחתך היא חיוכי,

חיוכך הוא אושרי

מהו נצח, זה דבר בלי סוף.

מהו סוף, בשבילי הוא לא קיים.

דבר אחד בטוח:

אני שלך לנצח ובלי סוף!

האלמן הטרי (עוד לא החלטתי אם אחרי שנה אני עדיין טרי או לא...)

כשאין קונטרה...

בחודשים הראשונים שלאחר שאהובתי חלתה הרגשתי מוצף במחשבות ורגשות שכנראה היו תמיד קיימים אבל חבויים עמוק בפנים. אותה הצפה הפכה לסופת טייפון לאחר שנפטרה. הוצפתי במחשבות, ברגשות, בתובנות, בתסכולים, בהיסוסים, בהחלטות, בשאלות, בתשובות, ברצינות, ברוח שטות, ברצון להתעמק, ברצון לא לחשוב על כלום, ברצון לקרבה, ברצון להתרחק, בפחדים ובחששות, וגם באומץ ובנחישות, וזה רק מה שעלה לי בראש...

השבוע הופתעתי מעוד אסימון שנפל לי, קצת מאוחר אבל טוב שנפל. זה שוב קשור לילדים (כואב לי שאני צפוי, אפילו אם אני צפוי לעצמי בלבד:). 

אחד מילדי התחצף בצורה שלא מקובלת עלי (בעצם אין אף התחצפות שמקובלת...). נבחתי עליו כמו שהרבה זמן לא עשיתי, תוך שקירות הבית נסדקים. כנראה שהוצאתי עוד כמה תסכולים בדרך כי הוא בחר לנבוח עלי בחזרה (אנחנו זה הדוגמה שלהם לא?) (כמה סוגריים בפסקה אחת). מאוד כעסתי עליו, אבל אז זה נחת עלי. נזכרתי שכשכעסתי עליהם בעוד אמם הייתה נוכחת, היה להם למי לברוח... היה להם איפה לקבל הבנה, או לפחות חיבוק מנחם... היום זה אני מולם והם מולי. אחד על אחד (או יותר), אין איפה להתחבא, הם צריכים לספוג מה שאני בוחר לתת להם... ואז התמלאתי בשאלות, ותהיות. האם אני אמור קצת "להתחשב" בזה? זה הרי לא כוחות. אמנם אני אחד, אבל אחד בוגר ונחוש... האם אני צריך לתת את החיבוק המנחם קצת יותר מהר ממה שהוא מגיע באופן טבעי לאחר שאני כועס? האם הם בכלל מרגישים בחוסר של הקונטרה אלי? האם ההחלטה שלי לא לעשות הנחות שאינן מתבקשות באופן ישיר מ"המצב" היא ולידית? אין לי תשובות. אולי עצם המודעות שלי לנקודה הזו תשפיע עלי בהתנהלות מולם בעתיד... ואולי זה לטובה? 

אני מוכן לחיות עם השאלות האלה, איך אמר איינשטיין, מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול... (האמת גם הפסיכולוגית שלי).

סופ"ש נעים 

האלמן הטרי למחצה... 

(לא השלמתי את הדיון עם עצמי האם אחשב עדיין טרי לאחר ציון יום השנה למותה)....

הכנות ליום השנה

בעוד כחודש וקצת יגיע יום השנה לפטירתה של אהובתי. אין לי מושג איך ארגיש אז, ובמה זה יהיה שונה מכל יום השנה. תמיד אומרים על משפחות שכולות שבשבילן כל יום זה יום זיכרון. בשנה הזו אני מבין אותן.

כשאני חושב על יום השנה, אני חושב בעיקר על יום שנועד לאנשים אחרים. אלו שחזרו לחייהם מי מהר יותר ומי פחות (ממש בלי לשפוט אף אחד), וליום אחד ארצה ששוב יזכרו אותה, כפי שהייתה בימיה הטובים. נהדרת, אוהבת ומחבקת.

בנוסף, אני מסמן את היום הזה כיום שבו אצטרך לעשות איזה שהוא שינוי עם עצמי. לעבור ממצב שבו אני מרוכז כולי בהווה ובעבר למצב שבו אני גם מכוון אל העתיד. אני מדבר בעיקר על איך אני רוצה לחיות בשנים הקרובות, מה אני רוצה לשנות בחיי. מסתבר שמותה נתן לי הזדמנות וגם לגיטימציה לעצור הכל, להסתכל על עצמי ועל המשפחה, ולעשות את ההתאמות הנדרשות.

להלן כמה התאמות שעולות בראשי כרגע:
1. הנוכחות שלי בחיי ילדיובחיי המשפחה המורחבת (גם שלה), החברים (גם שלה(!))
2. הקריירה - ביצוע התאמות נדרשות גם כי מה שעניין בעבר לא מעניין היום (כמה שורות קוד אפשר לכתוב???), רוצה לעשות משהו משמעותי יותר, וגם בגלל סעיף 1 לעיל... נגמרה היכולת לתת משרה מלאה במשרד. צריך גם עבודה מהבית...
3. חיי אהבה - איך לבנות קשר אמיתי "ארוך טווח", עם מישהי שלא רוצה קשר "רציני"? האם יש נשים עם צרכים כמוני, שלא רוצות "פרק ב'" אלא רק חברה טובה וגם סקס טוב? נשמע לי מדע בדיוני, אבל אולי אחרי השנה אגש למשימה ואבדוק...
4. ערכים - איך אני משמר את הערכים שאהובתי דאגה להנחיל, שהם היו שלה הרבה יותר משלי. אני מדבר על חמלה, אהבת ועזרה לזולת, שמירה על איכות הסביבה (הייתה פריקית של מחזור), זה דורש מאמץ רב, אבל אני מאוד רוצה לשמר...
5. משאבי זמן פנויים - במה משקיעים אותם? בצבירת חוויות בטיולים וסיורים, או פשוט לשבת בבית וליהנות מהילדים.  או גם וגם? יש כל כך הרבה מה לראות ולעשות.  שיט! הרי למדנו שהחיים קצרים והכל יכול להשתנות בן רגע, לא?

במותה ציוותה לנו את החיים.... עוד משפט שעבר לי פעם ליד האוזן, ועכשיו הוא בוער בעצמותי. אם לא אחיה טוב, אם לא אהיה מאושר יחד עם הילדים, אם לא נעשה מה שטוב לנו, ההזדמנות היקרה הזו, להתאים הכל מחדש,  תרד לטמיון והטוב היחידי שיכול לצמוח ממצב כזה לא יתרחש. 

ועכשיו נעבור להכנות לקראת יום השנה:

1. להזמין את כל המכרים

2. לתכנן מפגש משפחתי לאחר האזכרה בביתנו. 

3. לכתוב דברים לזכרה. על מה אדבר? על האהבה והיחסים שלנו? על אהבתה ומסירותה לילדים ולמשפחה? על התמודדותה עם המחלה? על השנה האחרונה בלעדיה? על הגעגועים שלי ושל הילדים? על הכל?

4. להזמין רב שיעשה את האזכרה כהלכתה....

5. לקנות פרחים (?)

כבר אני מרגיש יותר מעשי....

לילה טוב,

מהאלמן הטרי 

דרך אגב אחרי שנה אני טרי או שאני כבר לא טרי?

מזכרת מצמררת צופנת פני עתיד?

שוב פשפשתי במגרות, ונתקלתי בספר ציטטות אהבה שקניתי לה ב-2004 יחד עם מתנה ליום הולדתה ה-35. רשום שם "אנא פתחי בדף המקופל" וקראי את שלושת הציטטות הראשונות ואת הציטטות בעמוד ליד.
אז הנה הן:
"ללא צחוקה, אני מרגיש קור וריקנות גם בחדר מלא אנשים מפטפטים"
נ' נאידו

"כולם חושבים שאני קשוח, מצליח, מאצ'ו. רק היא יודעת. אני חלש, אני כמו כלבלב אבוד בלעדיה." 
יו קוטרל

"אני יודע לארוז בדיוק כמוה. אבל היא לא שוכחת את מברשת השיניים שלי."
פיטר סימונס.

ובעמוד ליד: "אם את נלקחת ממני, ולו רק בחלום, אני יודע מיד שברגע העדרך, אהבתי אלייך מפגינה את יישותה, ענק שבו דחוסים יחדיו כל האנרגיה של נפשי, וכל האופי של לבי."
ק' מארקס (1818-1883 במכתב לאשתו ג'ני)

למה דווקא בעמוד הזה? למה בחרתי דווקא את הציטטות הללו? האם שוב מדובר באקראי או שאני שוטה שמנבא איך ארגיש בעוד כמה שנים? 

מוסיקה כשפכטל לנשמה

אינני מנגן על אף כלי נגינה ומעולם לא ניגנתי לצערי. אולם, אני מאוד אוהב מוסיקה ומאזין בחלק ניכר מהיום למוסיקה מסוגים שונים... ישראלי, רוק קלאסי לועזי, ג'אז קל, קלאסי קל... כן, אני ממש קליל.

מאז שאשתי חלתה, מצאתי את עצמי יותר ויותר מתחבר לטקסטים של השירים ולא רק למוסיקה. פתאום חשוב לי להבין מי הזמר ששר את השיר, למי הוא שר, וגם אני מאזין הרבה יותר למילים. זה יכול להיות השיר הכי בנאלי ומיינסטרימי שיש, ויכולה להיות בו רק שורה אחת שמדברת אלי וזה מספיק לי להכניס אותו לפלייליסט שלי. 

כך לדוגמא אמיר דדון... בעיני אמן מדהים... כמה שירים שלו מכילים שורה אחת שבשבילה שווה להקשיב לכל השיר, כגון: "כמה זמן יימשך עוד הזמן האחרון", או בשיר אחר..."אל תחכי לי עוד אהובה, לכי לדרכך, אולי בגלגול אחר נפגש"....

זמר נוסף שנוגע בי הוא עברי לידר הגדול... זמר שמגיל 5 קורא תווים, אפילו לפני שלמד לקרוא עברית... המוסיקה פשוטה ונכונה... וכשיש שיר כמו "זכיתי לאהוב" מה יש עוד לומר? דביק נכון?  
אז נעבור קצת לרוק לועזי, כדי להרחיק את המסטיק שנוצר פה....

לועזי אבל עדיין ישראלי: אסף אבידן. אמן בחסד, מהשרוטים שמוציאים מהשריטות שלהם אמנות טהורה. משחקי מילים באנגלית שנוגעים במוות ובייסורים בצורה אמיתית, שלא לדבר על הקול הייחודי שלו.... 

אז כמה ציטוטים שאני מאמץ בחום מתוך כל מיני שירים שלו: "My life is like a wound I scratch so I can bleed", 

או מתוך ביצוע אקוסטי של your anchor:

She said, baby you can see me -I said, baby I just sense

She said, baby you're my castle -

I said, no hun, I'm your fence

חוצמזה, קרן אן... End of May... קליפ מדהים עם אווירה קפואה שמשום מה מעוררת בי אסוציאציה של מוות... אני תוהה למה....

כתבתי על חלק, ובניתי רשימת השמעה כדי לתמצת את מה שאני שומע... 

לילה טוב....
האלמן הטרי

מוסיקת אלמנים :)

Ups and Downs

שמתי לב לעוד הבדל של "לפני" ו-"אחרי". אני מתכוון למהירות שבה אני עובר ממצב רוח נעים וכיף למצב רוח שפוף ושחור. זה לא קרה הרבה בעבר, וזה יותר ויותר קורה בעת האחרונה...

הנפש היא דבר בלתי מובן בעליל... גם אני איני מבין את נפשי. כמה שאנחנו קרובים, היא די עצמאית. קורה לי די הרבה, שאחרי שיחה ארוכה היא משתכנעת להתרומם ממקומות נמוכים... אבל קורה לי באותה מידה שמשום מקום היא מורידה אותי בחזרה לקרשים. עכשיו, זה נכון, הקרשים שלי באופן יחסי נמצאים במקום גבוה בטריבונה, אבל הם עדיין קרשים באופן יחסי...

לשמחתי לא התפרקתי באמת אף פעם. בעצם למה לשמחתי? אולי צריך להתפרק כדי שתהיה את היכולת להתחבר חזרה? ואולי בכלל התפרקתי ואני לא מודע לזה בכלל? מה זה בעצם להתפרק? להיות בדיכאון כל כך עמוק שלא מתפקדים? בכלל חוויתי דיכאון, או שאני סתם עצוב? יש הבדל? אני מגדיר (לעצמי וכעת לכם) שדיכאון הוא סוג של עצב שפוגע בתפקוד כלשהו, להבדיל מעצב, שיכול להיות קיים בלי להשפיע על ההתנהגות. הבעיה היא שאני לא יודע באמת כמה טוב אני מתפקד. אני מניח שסביר. הילדים והבית מטוקטקים (הייתי רוצה, זה עולה לי בדם!).... בעבודה בסדר.... אבל איך אני באמת יכול לדעת?

חסרה לי היד המשותפת שתטפח לי על השכם או לחילופין תוריד לי כאפה מצלצלת כדי שאתאפס... היום הכל תלוי בראיה שלי ובחוויית המציאות שלי...

שלכם,
האלמן הטרי